א.     לפני שמונה חודשים סבא אבנר וסבתא שרה וגם עמיתוש עברו לבית מיוחד בבית-לחם הגלילית. הבית "החדש" עשוי אבן, והוא בעצם ישן מאוד, כמעט עתיק. הוא כל כך ישן, שכבנו את הבית הזה אמא ואבא עוד לא נולדו, וגם סבתא שרה וסבא אבנר עוד לא נולדו. אפילו סבתא קלרה, אמא של סבתא שרה עוד לא נולדה. עד כדי כך הוא ישן!

ב.     יום אחד, ראתה דודה עמיתוש בשירותים עכבר קטן וחום. עמיתוש נבהלה מאוד, וביקשה מסבא שיעשה משהו, שיגרש את העכבר, ומיד! סבא הרגיע את עמיתוש, והציע לה לחכות כמה דקות בחוץ, ואז העכבר יצא משם. וכך היה.

ג.       עברו כמה חודשים, העכבר לא הופיע שוב בשירותים, אבל מדי פעם נתקלו בני משפחת שילה בעכבר (או בסימנים ש"היה כאן עכבר") במקומות שונים בבית.

ד.      כשהגיע האביב הרגשנו שרוח חדשה הגיעה לבית שלנו. רוח של חיים ושל אהבה. הרגשנו שהעכבר שלנו כבר לא לבד, יש לו עכבר- חבר. יום אחד ראינו את העכבר רץ מאחורי הפסנתר. חשבנו: אולי לעכבר יש כשרון מוסיקלי? אולי הוא ינגן עם יעלי את "כמה טוב לשבלולים שביתם הוא על גבם"? הרי גם העכבר הקטן שלנו היה רוצה שיהיה לו בית משלו ושלא יצטרך להתגנב ולהתחבא בבתים של אחרים…

ה.     למחרת ראינו עכבר אחר רץ מהסלון לחדר טלוויזיה. תהינו: אולי הוא רוצה    לראות  ב'צלילי המוזיקה' את הקטע של הברקים ורעמים או את הקטע את הילדים שנופלים למים, או את הילדה שנרדמת על המדרגות בשיר? ואולי הוא רוצה לראות במחשב סרטונים על חד-אופנים או אופנועים חשמליים במחשב?

ו.       החלטנו שזהו זה! הגיע הזמן להפריד בין העכברים ובין האנשים! קנינו שתי מלכודות לעכברים בבסמת-טבעון, שמנו אותם בבית. ובכל מלכודת נעצנו פרוסת לחם עם סילאן, שיהיה להם טעים.

ז.       באותו ערב, סבתא שרה נסעה לעבודה בתל אביב, ואני נשארתי לבדי בבית. אבל מסתבר שלא לגמרי לבד! כי פתאום שמעתי רחש של חפירה ברגליים קטנות מאחורי הספה בחדר טלוויזיה. העברתי את המלכודת למקום קרוב. כעבור כחצי שעה הייתי בחדר אחר, ואז שמעתי קול של משהו שנסגר. הלכתי לחדר וראיתי שהמלכודת נסגרה, ובתוך המלכודת היה עכבר חום חמוד, עם אוזניים גדולות, וזנב ארוך. הבאתי את המצלמה וצילמתי אותו, למזכרת. ואז, נסעתי באוטו עד טבעון, ולקחתי איתי טרמפיסט – את העכבר. התרגשתי מאוד כשהעכבר נלכד. והתרגשתי עוד יותר כאשר שחררתי את העכבר בחורשה ירוקה בטבעון.

ח.     ראיתי את העכבר ששחררתי יוצא מהמלכודת. הוא קפץ קפיצה גדולה לגובה, ואז רץ במהירות אל תוך החורשה, ונעלם. סבתא ואני השתחררנו מנוכחות העכברים בבית שלנו, ונראה לי שגם העכברים נהנו לצאת לחופשי.

מוסר השכל: כשאתה לוקח חופש לעצמך, אתה משחרר לחופשי גם את האחר.     

חג הפסח מתקרב ואיתו מתקרב אלינו גם ליל הסדר כמו בכל שנה אנחנו מכינים את ליל הסדר בעצמנו. כשאני אומר: "מכינים בעצמנו" אני מתכוון להכנה בכל המובנים, ממש מהתחלה. אנחנו לא רק מכינים את האוכל, עורכים שולחן יפה, ויושבים. אנחנו מכינים את התכנים, כל אחד מאיתנו כותב קטע מקורי שמתקשר לפסח, חג החרות היהודי. כל אחד מאיתנו שואל את עצמו: היכן החרות שלי? האם אני חופשי?

כמו שכתוב בהגדה  של פסח, בנוסח שבו משתמשים ברוב הבתים בישראל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

על בסיס הרעיון הזה אנחנו כותבים.

השנה נוסף לנו משתתף חדש לליל הסדר ולהגדה: אור, בן שלוש ממש! ולכן אנחנו מכינים גם משחקים, הפעלות שמתאימים לנו, בכל גיל.

שרהלה ויעלי אמרו לי שהן חשבו על משחק שמשלב אגוזים, ועל האגוזים יהיו כתובות מילים, וכאן התחיל המסע שלי, וגם התפקיד שלי.

שרהלה אמרה שיש לנו המון אגוזי פקאן בחצר, והציעה לצאת ולאסוף אגוזים לצורך המשחק.

אני אמרתי: "כבר נגמרו האגוזים לפני שבועות וחודשים" לא האמנתי שיש עדיין אגוזים מתחת לעץ.

שרהלה יצאה והביאה קערה קטנה של אגוזים שהיא אספה.

עדיין לא האמנתי.

למחרת הרגשתי רע. התחולל בתוכי קרב עצום בשאלה: האם יש עוד אגוזים מתחת לעץ, או שאכן נגמרו האגוזים?

באותו היום אחר הצהריים, למרות ההרגשה הרעה, ואולי בגללה, החלטתי לצאת לחצר, ולחפש. יצאתי לחצר, ובדקות הראשונות לא מצאתי אגוזים בכלל, רק עלים יבשים ועפר.

כמעט התייאשתי, אבל המשכתי לחפש.

החלטתי להתקרב ולחפש אגוזים ממש מתחת לעץ, ליד סככת החנייה.

עדיין לא ראיתי אגוזים.

ירדתי לגובה האדמה. התחלתי להזיז עלים יבשים בעזרת הידיים שלי, באצבעותיי ממש.

לפתע התחיל להתנגן בתוכי השיר: שמחה רבה, שמחה רבה… מילאו, מילאו כיסיי באגוזים… הרגשתי את השמחה ממש נכנסת לתוך ליבי וממלאת אותי בשמחה!

המשכתי לפנות עלים יבשים ולמצוא עוד ועוד אגוזים על הקרקע.

האגוזים היו מכוסים בחלקם באדמה, בבוץ, אבל היו שם גם אגוזים שלמים ויפים. המשכתי לעבוד, להזיז עלים יבשים, לגלות עוד ועוד מרבצים של אגוזים. השמחה מילאה אותי עוד ועוד, עד שהתמלאה הקערה, ואור היום נגמר גם הוא. הגיע הערב.

חזרתי הביתה. שמתי את קערת האגוזים על השולחן בגאווה ובשמחה.

יצאתי לחופשי מצינוק חוסר-האמון שלי.

מוסר השכל:

מי שמאמין בשפע המצוי בעולם, העולם פותח לקראתו את ידו הנדיבה.