אבנר שילה

השיר "שמונה לאימון התודעה" הוגש לנו אתמול ע"י מנו כ"ץ כטקסט בוהיסטי קלאסי המציג דמותו האידאלית של הצדיק על פי תפיסת הבודהיזם. תחילה אני אביא את נוסח השיר כפי שהוגש לנו בעברית, מתוך הנחה שתרגום זה מיצג ברוחו ובניסוחיו את הכוונה המקורית של המחבר.

שמונה לאימון התודעה

מאת ארי-היהלום, דורג'ה סנגה 1123-1054

תרגום לעברית: דבורה צביאלי

מי יתן ואשכיל זולתי להוקיר

יותר מפנינה ממלאת משאלה

ובכך אשמרם יקרים ללבי

בדרכי להשיג מטרתי הנעלה.

עם מי שלא אהיה, ובכל שאמצא,

מי יתן ואוכל, מקרב ליבי,

לראות עצמי כפחותה

ואותה כנעלה

עת חולף לו היום, מי ייתן ואבחין

בכל מחשבה שלילית או זדונית

וכן שאוכל לעצור בה מייד-

הלא בי היא פוגעת, וכן בזולת

לעיתים אתקל באנשים של זדון

שליבם מעונה בחמס ומכאוב.

מי ייתן ואשכיל בליבי להוקירם-

כה נדיר ורחוק הוא מיכרם.

עת יפגע בי אדם שקינאה בליבו,

או יבין את פני בעלבון-

מי ייתן ואטול האובדן על עצמי

ואתן שיישא הוא בכל ייתרון.

עת אפנה לרעי בתקווה

כי יושיט לי ידו בצרה,

ואמצא במקום זאת כי בה פגיעתו-

לו אשכיל כקדוש במורי לראותו.

בקצרה – לו אתן כאן לכל אימותי,

בכל דרך שהיא, כל עזרה ושמחה,

וכן לו אטול על עצמי בצנעה

כל סבלן וגם כל מכאובן.

מי ייתן וכל זה לעולם לא יוכתם

בשמונה מחשבות ארציות.

ולוואי שאשכיל בכזב להבחין

ואסיר מחשבות אשר בי אוחזות

השיר הזה עורר בי התנגדות רגשית עזה, אשר מקורה, לפחות בשעות הראשונות, לא היו בהירים לי. מאז אתמול אני מנסה להבין, ולנסח לעצמי, מה קרה לי שם. את מסקנות החקירה הזאת אני כותב כאן.

בבית השני בשיר נאמר:

עם מי שלא אהיה, ובכל שאמצא,

מי ייתן ואוכל, מקרב לבי,

לראות עצמי כפחותה

ואותה כנעלה.

אני רואה את הגישה המוצגת בבית זה כלא אמינה, מוטעית ואף מזיקה. אחת הזכויות היסודיות שלנו כבני אדם היא לראות את עצמנו כבעלי ערך, כבני אדם מוכשרים, בעלי תבונה ומוסריים.

הכותב, המציע לראות את עצמו כפחות, ואת זולתו כנעלה, אינו עושה עם עצמו חסד, ואינו תורם לעולם מאומה בגישתו זו. אם הוא היה רואה זולת מסוים כנעלה עליו, על סמך מעשיו, חכמתו, אות תכונות אחרות שלו, ניחא. אבל לראות כל דמות שהיא כנעלה עליו, ואת עצמו כפחות, זו נשמע כביטול עצמי מוגזם ומנותק מהמציאות.

בבית הרביעי של אותו שיר מרחיק הכותב עוד יותר באמירתו:

לעיתים אתקל באנשים של זדון

שליבם מעונה בחמס ומכאוב,

מי ייתן ואשכיל בליבי להוקירם –

כה נדיר ורחוק מפנינים הוא מיכרם.

כאן כבר מדובר על "זולת" ספציפי ומובחן. כבר אין מדובר בזולת כללי כמו בבית הקודם ("עם מי שלא אהיה") הזולת בבית הנוכחי הוא "איש של זדון" – אדם שמעשיו רעים, ובכוונה, מתוך זדון.  המחבר מבקש בליבו משאלה: להוקיר את הזולת הזה, ולהעריכו כפנינה יקרה ונדירה.

כאן עולות בליבי כמה שאלות: האם אנשי הזדון פגעו במחבר, או שמא רק התכוונו לפגוע בו?

האם המחבר בדק שאכן "אנשי הזדון" הם נדירים ויקרים, או שהוא מניח זאת, ללא בדיקה?

האם אהדת המחבר לאנשי הזדון נתונה תמיד, ללא תנאי, או אולי יש גבול, שמעבר לו יעשה המחבר הצדיק מעשה כדי להגן על עצמו?

ואז , בבית השישי של השיר הזה, בן שמונת הבתים, פותר המחבר את התהייה  הזו ואומר במפורש:

עת אפנה לרעי בתקווה

כי יושיט לי ידו בצרה,

ואמצא במקום זאת כי רבה פגיעתו –

לו אשכיל כקדוש במורי לראותו.

כאן אנחנו כבר מבינים כמה דברים נוספים:

א.     הזולת המדובר אינו סתם "זולת" אנונימי, אלא רעו של המחבר, אשר בו תולה המחבר את תקוותיו לקבלת יד מושטת לעזרה.

ב.     אותו רע אינו מסתפק בהיותו "איש זדון", אלא פוגע במחבר בפועל, פגיעה מכאיבה.

המחבר ממליץ כאן לראות באיש רע זה (רע שהתחזה ל"רע") מורה, ורואה את השינוי הזה כחלק מהפיכתו לקדוש.

אני רוצה להציע דרך שונה לראות את הדברים, ולצורך הצעה זו אני מבקש להעזר בשני טקסטים בני ימינו. טקסטים שלא חוברו על ידי קלאסיקנים בודהיסטים. ובכל זאת.

את הטקסט הראשון ערכתי מתוך מה שכתב של ד"ר פינקי פיינשטיין, רופא ומנהל "המכון הפסיכו- קריאטיבי" וכך כותב פינקי תחת הכותרת: "בואו נדבר יותר על הכעס" (לאחר עריכה וקיצורים שלי) הטקסט המלא באתר:  www.drpinki.co.il

הכעס משקף חלקים בנו שאנחנו מעדיפים בדרך כלל שלא לראות. הכעס מוציא מאיתנו תוקפנות ומוליך אותנו למקומות שבהם נדרש  מאבק ואף קיימת סכנה לפגיעה .

פעמים רבות דווקא ביטוי כעס מאזן את המצב הרגשי. היינו רוצים שזה יתרחש בדרכים אחרות, נעימות יותר.

הכעס מייצג אנרגיה רגשית משמעותית ביותר באדם. שימוש הולם בה הופך אותו לכוח מועיל ויצירתי יותר. הזנחת השימוש באנרגיה הזו גורם לכעס לפעול חזרה כנגד האדם.

הכעס מייצג אנרגיה של שינוי,  שנובעת מתסכול ומחוסר הסכמה עם הקיים.. בכעס יש כוח. הכעס מניע,מדרבן, חסר סבלנות, מתפרץ, מבקש ליצור מציאות חדשה.

לעתים הכעס הוא הדרך היחידה אל החירות, אם אינך יכול לכעוס סימן שאינך יכול להיות חופשי.

. לא מומלץ להחליט ש"מהיום יותר לא אתפרץ". מה שאפשר לעשות הוא ללמוד כיצד ניתן להשתמש בכעס, להתיידד אתו. אם האדם מנסה להפוך את הכעס לזר ולמסוכן הוא למעשה הופך את עצמו לזר ולמסוכן. הכעס נמצא שם, כמו הר געש. יש לעשות בו שימוש מועיל ומרפא.

כעס וחיוניות

הכעס הוא מצב אנרגטי תוסס ופעיל. חיוני שהאדם יחפש וגם ימצא דרכים ויצירתיות לביטוי הכעס שמצטבר בו, בסופו של דבר, לכל אדם קיים צורך ביטוי אישי יצירתי משלו. היצירה אינה רק פורקת את הכעס, היא גם טוענת אותו בחזרה כאנרגיה של התעוררות, מרץ ותשוקה. יש לשנות את כוון היעד של הכעס מכזה שהורס לכזה שיוצר.

החוכמה היא ליצור שינוי, ולא רק לכעוס.

התורה הפסיכו קריאטיבית מתייחסת לכעס בצורה של תהליך למידה ותגובה. ראשית, המצב הנשי של הכעס – יש לחוש אותו ולהישאר עם החוויה. תחילה יש לחוש את הכעס ולא להגיב באופן מיידי. יש לתת לרעש להירגע קצת, הצעד הבא – "גברי" והוא מורכב משני חלקים:

א. הפניית אנרגית הכעס לפעולה יצירתית. יש לחולל שינוי, ללכת לצייר, לכתוב, לפסל, לבשל. חיוני ואף הכרחי להשתמש באנרגיה המתעוררת. רצוי שיהיה בזה אלמנט של המצאה ומשחק. זהו ריפוי מדרגה גבוהה ביותר.

ג. יש להציב באומץ גבולות.

במהלך העבודה בציור אינטואיטיבי אנחנו מאפשרים למציירים לעשות שימוש נרחב בכעס הקיים בהם. אין אדם שאין בו כעסים. הטכניקה מאפשרת לא רק לפרוק את הכעס על ידי פעולת יצירה ספונטאנית אלא גם להפוך אותו לדלק המניע את כוחות היצירה, האלתור, השינוי וההמצאה. פעולת הציור האינטואיטיבי מאפשרת לכעס להשתחרר החוצה כאנרגיה גברית נמרצת ולשוב חזרה מתוך התבוננות בציור, כמחזה מענג ומהנה (הפיכתו לאנרגיה נשית). המעברים התכופים האלה, בין הכעס בביטויו הגברי לבין שינוי צורתו לחוויה נשית מהנה הופך את הכעס לפחות מאיים וליותר מועיל.

בטיפול אנחנו משתמשים באנרגיה של הכעס על מנת לסייע למטופל לאתר כוחות טבעיים ומרפאים הקיימים בו. הכעס הופך לכלי להנעה יצירתית ולהאצת תהליכי שינוי שמזמן היו אמורים להתרחש.

לסיכום – כעס מייצג אנרגיה גברית מתפרצת שקיימת בכל אדם. דיכוי הכעס גורם להצטברותו המיותרת, ליציאה בדרכים לא רצויות או להשפעה מזיקה בתוך נפשו וגופו של האדם. הדרך הפסיכו קריאטיבית המומלצת לטיפול בכעס היא על ידי הכלתו באופן רגשי לזמן מה, לאחר מכן הפעלתו ככוח יצירתי.  שימוש ממוקד ורגוע אך מלא עוצמה בכוח הכעס עוזר ליצור גבולות: כיצד האדם מבקש שינהגו בו מעתה ואילך. שימוש כזה באנרגיית הכעס יכול להפחית באופן ניכר את אי השקט.

את הטקסט השני כתבתי אני, בחוברת "הזכות והעונג- על סרטן וריפוי עצמי"

(המופיע בנוסח דומה גם כאן, באתר שלי )

על רגשות "חיוביים" ו"שליליים"

ישנה גישה מקובלת מאוד המפרידה בין רגשות 'חיוביים' ורגשות 'שליליים'. גישה זו נפוצה ביותר בין העוסקים בקשרי גוף-נפש ורוח,זו גישה נפוצה בקרב לומדי בודהיזם ובקרב מתרגלי מדיטציה. על פי הגישה הזו, רגשות 'חיוביים' כמו אהבה, שימחה, סליחה ושלווה גורמים לבריאות ולהבראה, ואילו רגשות 'שליליים' כמו כעס, אשמה, צער וקינאה גורמים למחלות.

למיטב הבנתי, גישה זו מוטעית ואפילו מזיקה, ובמיוחד לחולי סרטן. כפי שלמדתי מן המחקרים השונים, המופיעים בספריהם של סימונטונ, לה-שאן, ואחרים, חולי סרטן מאופיינים דווקא בחוסר יכולת לבטא רגשות קשים. הנסיון לסלק את הרגשות השליליים לטובת רגשות חיוביים יצר אצלי חסימה רגשית, שפגעה בבריאותי במקום לשפר אותה.

רגשות חסומים אלו יכולים לגרום בסופו של דבר לנזק גדול יותר מאשר היה נגרם כאשר הם גלויים.  כמו במקרה של עצירת הבכי שלי, שתואר קודם, עצירת הרגשות ה'שליליים' יוצרת חסימות, והחסימות האלו יכולות ליצור מחלות.

החלטתי לוותר על התואר "רגשות שליליים" והתחלתי להתייחס אחרת, בחיוב, לרגשות כמו צער, פחד, כעס תסכול ואשמה. התחלתי לקבל רגשות אלו, הן כאשר הם עלו אצלי, והן כאשר פגשתי בהם אצל אנשים אחרים סביבי. התחלתי להבין שלכל רגש יש תפקיד. במשך שנים חקרתי, התבוננתי ונסיתי להבין את המטרה והתפקיד של כל רגש.

כעס, טינה, ומה שביניהם

אחד הרגשות השליליים העיקריים הוא הכעס. אני רוצה להדגים כאן את גישתי ולהציע התייחסות שונה, ודרך טיפול אחרת לרגש הכעס.

הכעס, בעיני הוא רגש חיובי. הכעס הוא מנגנון להתמודדות עם רעלים נפשיים. כפי שהמעבדה הכימית שבגופינו, הקרויה כבד, מטפלת ברעלים כימיים המגיעים לגוף, כך הכעס מטפל ומנטרל את הרעלים הרגשיים והאנרגטיים המגיעים אלינו. באופן בריא, כאשר מישהו פוגע בי או באדם קרוב אלי, אני כועס. אני יכול לכעוס כאשר אדם אחר דוחף אתי, מכה אותי, מעליב אותי, מאכזב אותי, או מאיים לפגוע בי בכל צורה.

כאשר מתרחשת פגיעה כזו, אני יכול להגיב בכעס ישיר ובריא, אך במציאות החיים התרבותית כיום אפשרות זו היא נדירה למדי. במקום זאת אפשר שתקרה אחת או יותר מן האפשרויות הבאות: כעס מושהה, כעס המופנה לאובייקט אחר, כעס מופנם, כעס חסום.

הכעס הבריא הוא חזק, מיידי, ומופנה ישירות אל גורס הכעס. כעס בריא שכזה אינו גורם כל נזק, עובר מהר יחסית ובמקרים רבים מצליח לנטרל את הרעל ולתקן את המעוות. לדוגמא: אישה הממתינה לשרות במשרד כלשהו ואינה זוכה לשרות הראוי לה. היא כועסת ומבטאת את כעסה באופן ישיר על הפקידים העובדים במקום. כתוצאה מביטוי הכעס הישיר השרות משתפר, לטובת כל הממתינים.

אבל פעמים רבות הכעס אינו מבוטא באופן ישיר ומיידי. מסיבות רבות ומובנות: קשה לכעוס ישירות על הבוס בעבודה, שיכול לפטר אותך, קשה לכעוס על בת זוג אהובה, או על הורה שאתה מרגיש תלוי בו. במקרים אלו הכעס מושהה, ומופנה לעיתים אל אנשים אחרים, שאין להם שום קשר עם סיבת הכעס.

לדוגמא: איש סופג עלבון מן הבוס בעבודה, הוא מפחד לבטא כעס ישיר על המנהל כדי לא לאבד את משרתו, ולכן הוא מבליג בשלב ראשון, אחר כך הוא חוזר הביתה ושם הוא צועק בכעס על אשתו. האישה סופגת את הכעס אך מפחדת לכעוס חזרה על בעלה החזק ממנה, מבליגה גם כן, ומכלה את זעמה מאוחר יותר על הילדים. הילדים סובלים בשקט, והולכים לישון, אך אחד מהם ימצא למחרת עילה לבטא כעס על חבריו בבית הספר, וכן הלאה.

הפניה כזו של כעס היא הרסנית לכועס ולסביבתו, ולכן כנראה הכעס נתפס כרגש שלילי. אך אפשר למצוא דרכים בריאות יותר להפנות כעס. למשל: להרביץ לכריות (כפי שעשתה לואיז היי ותיארה זאת בספרה), להכות בשק אגרוף או באוויר (התרגיל החביב עלי), לעסוק בספורט, לשחק בתיאטרון, לצייר (כפי שממליץ פינקי), לצעוק, לשיר. כל הפעילויות הללו אינן פוגעות באיש, ואף יכולות להביא תועלת והנאה. היתרון העיקרי שלהן הוא תחושת ההתנקות מהכעס העצור ופריקת המתח הנלווה לו.

'פתרון' אחר לכעס עצור הוא הפניית הכעס כלפי עצמך, הפנמת הכעס. כעס מופנם כזה הופך למעשה לתחושת אשמה קבועה. זה איננו פתרון מומלץ, אף שהוא נפוץ ביותר.

מכל הפתרונות הלא בריאים האלו, המצב הגרוע מכל הוא חסימה מוחלטת של הכעס. פשוט חוסר בתחושת כעס. אנשים שהכעס אצלם חסום, כפי שהיה אצלי, אינם מתאמצים שלא לבטא את כעסם. הם פשוט אינם מרגישים אותו. לאנשים אחרים מצב זה אינו נראה אפשרי בכלל. הכעס הוא רגש חזק ונפוץ כל כך עד שקשה להאמין שמישהו יכול לא להרגיש אותו. אך מהתבוננות עצמית, וממפגש עם חולי סרטן רבים אני יכול להעיד שהדבר אפשרי ואף מתרחש רבות. יותר מכך: אנשים רבים מבקשים לחיות ללא כעס, ומתפללים שרגש זה לא יהיה מנת חלקם לעולם. זוהי כמובן משאלה מוטעית ובלתי בריאה. חוסר הרגשה של הכעס, או חוסר ביטוי שלו, דוחף אותו אל תוך הגוף, ושם הוא הופך לטינה.

הטינה אינה רגש אלא משקע גופני. כמו טין המצטבר בקרקעית אגם או שלולית, מכביד, מעכיר וטובעני, כך גם הטינה שוקעת בתוך הגוף ובתוך הנשמה, מכבידה, מעכירה, יוצרת מחלות.

הטינה היא בעיני אחד הגורמים העיקריים לסרטן.

*

כדי למנוע היווצרות טינה, התחלתי לחנך את עצמי מחדש לבטא כעס באופן חופשי.  הבנתי שאדם המבטא את כעסו באופן ישיר ומיידי הוא אדם בריא יותר, בגופו ובנפשו. משפחות שבהן יש לגיטימציה לביטוי כעס הן משפחות בריאות יותר ואוהבות יותר. מקום עבודה שבו מותר לבטא כעס, גם כלפי המנהל, הוא מקום עבודה בריא יותר, ועובדיו יהיו בריאים יותר.

מאז שהבנתי זאת, אני מנסה לאפשר ביטוי של כעס בכל מקום בו אני נמצא, גם כאשר הכעס מופנה אלי.

הדיאלוג שלי עם התפיסה הבודהיסטית בכלל, ועם רגש הכעס בפרט הולך ונמשך. עברו מעל עשרים שנה מאז התחלתי את הדיאלוג הזה, והוא עדיין לא הוכרע. לעיתים נדמה שהתפיסה הבודהיסטית גוברת, ולעיתים נדמה לי שהדיאלוג הוכרע נגד התפיסה הבודהיסטית, לטובת רגש הכעס, ביטויו, והלגיטימציה להרגיש ולבטא אותו, אבל אז באים החיים על מורכבותם, ומראים לי את הצד השני, וחוזר חלילה. כרגע נראה לי שהוויכוח הזה לא יוכרע לעולם. שאני אשאר בתוך ה"ציר" הזה לנצח, נע ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, נגד ובעד, שוב ושוב.

ואולי, דווקא מתוך התחושה הזו, לאחר כל השנים האלו, יווצר משהו חדש, יתגלה אופק אחר, רחב יותר, עמוק יותר, אחר.

אני עדיין מחכה.