פרק ראשון: כבר כמה שבועות אני עוקב אחרי דרור בית חמוד שמבלה בנעימים בכניסה לביתנו.

בכל בוקר אני מתעורר לקול נקישות עליזות של מקור ציפורית על חפץ מתכתי. האחראי לתיפוף ולעליזות הוא ציפור דרור חביבה שאני קורא לה "דרורי". דרורי פיתח מערכת יחסים תשוקתית עם פיסת נירוסטה מבריקה ומקומרת. הנירוסטה הנ"ל יועדה להיות חלק של בית פרי במנהטן, אבל טעויות מחשב וטעויות אנוש גרמו לה להרגיש מיותרת. וכך מצאה את עצמה מככבת בחלומותיו ובחייו של דרורי.

דרורי הוא בעצם ציפור דרור ממין זכר, גופו מקושט בצבעי חום אפור ושחור, המתחזקים עם בא האביב ועם השתוללות הורמוני המין הזכריים בגופו. יש חשד שדרורי נוקש במרץ על פיסת הנירוסטה שלו, לא רק בשל יופייה האובייקטיבי, אלא גם בשל הפנטזיות והדמיונות שלו. בזכות בבואתו המשתקפת בנירוסטה המבריקה הוא רואה ציפור דרור אחרת, ציפור שהוא מפרש את קיומה כ"זכר היריב".

כעבור מספר שניות של מאבק וקרב משתנה זווית המבט של דרורי, והיריב נעלם, ודרורי חוגג את ניצחונו!

פרק שני: כך עברו להם כמה שבועות. התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. ההתנהגות של דרורי נמשכה. כלפי חוץ לא היה שינוי. אבל אני הרגשתי שהוא לא עליז. לגמרי לא עליז. הנקישות על הנירוסטה נשמעו לי נקישות פתאום רוטנות, כועסות, קצרות רוח. הקפיצות והמריבות עם היריב הדמיוני לא נראו לי משעשעות כלל וכלל. יותר ויותר הרגשתי שדרורי לכוד. לכוד בתוך התנהגותו. לכוד בתוך רגשותיו. לכוד בתוך דמיונו. לכוד בתוך הסיפור שלו. בסיפור שדרורי יצר לעצמו היה יריב נוראי, אכזר ורשע, שדרורי נלחם בו בגבורה ובחירוף-נפש יום-יום. דרורי כבר לא נראה לי חופשי, עליז ומאושר כמו בתחילת הסיפור.

פרק שלישי: עוד חודש חלף עבר, ודרורי בשלו. יום אחד הבנתי שאם לא אנקוט יוזמה, דרורי יישאר לכוד בתוך הסיפור שהוא המציא ובנה לעצמו, עם היריב הדמיוני שלו, והמריבות הדמיוניות או האמיתיות, המתישות תמיד, לעד.

פרק רביעי: למחרת בבוקר קמתי בהחלטה נחושה לעשות מעשה. החלטתי להציל את דרורי מעצמו, ויהי מה.

לקחתי את פיסת הנירוסטה המרשעת והטלתי אותה אל תוך פח הזבל הירוק, ברחוב.

פרק חמישי: עוד לילה עבר. יום חדש נולד, בוקר של אהבה. קמתי מוקדם בבוקר השקט לכתוב את סיפורו של דרורי. נקשתי על המקלדת וחשבתי על הסמליות, או אולי האירוניה, בשם שלו. איך קרה שיצור בעל שם שכולו חופש, מוצא את עצמו לכוד בתוך סיפור דמיוני שכולו פרי המצאתו?

פרק שישי וסיום: כך ישבתי לי ליד המחשב, כתבתי את הסיפור וחשבתי על דרורי. חשבתי: איפה הוא עכשיו? האם הוא מתגעגע לבקרים של קרבות? האם הוא חופשי סוף-סוף