פתיחת חלון בקיר הזכוכית

ברני סיגל מספר בספרו על קבוצות  של חולי סרטן שהקים בארה"ב תחת הכותרת חסי"ד- חולי סרטן יוצאי דופן. בהשראתו, חיפשתי גם אני קבוצה דומה ומצאתי את קבוצת התמיכה של חוס"ן- חולי סרטן נלחמים, שפעלה אז ביגור בהנחיית עומרי ציטרון.
הפגישה הראשונה שבה נכחתי התחילה במעמד מביך עבורי. כתריסר אנשים ונשים ישבו בחדר, רובם מבוגרים ממני בשנים רבות. איש מבוגר אחד הודיע שעומרי יאחר היום, ולקח על עצמו להנחות את הפגישה עד בואו. מייד אחר כך פנה אלי, החבר החדש הקבוצה, וביקש ממני להציג את עצמי. למרות הלחץ פתחתי את פי ואמרתי: "שמי אבנר, ואני חולה סרטן מזה שש עשרה שנים. אני מחפש עכשיו דרכים שונות כדי להבריא, וכך הגעתי לכאן". אחר כך עברו הנוכחים להחליף חוויות מהלוויית חבר קבוצתם שנפטר בשבוע הקודם. למרבית ההפתעה לא ברחתי מייד מהחדר. בהמשך הגיע עומרי והאווירה בחדר הפשירה ונעשתה נינוחה יותר. עומרי דיבר איתנו על השפעת גורמים נפשיים על סיכויי ההחלמה, ביקש מאיתנו לנשום ולעצום עיניים, להחזיק ידיים ודקלם יחד איתנו הצהרות מבריאות.
המשכתי להשתתף בפגישות מספר חודשים. לא תמיד היה לי קל. ההכרות עם חבריי וחברותיי החדשים, חולי סרטן כמוני, הייתה חדשה לי. לפני כן, מעולם לא יצרתי קשר יזום עם חולה סרטן. בכל האשפוזים, הבדיקות והביקורים שלי בבתי החולים השונים הקפדתי לשמור על מרחק מכל החולים האחרים. בשעות ההמתנה הארוכות, בחדרי המתנה דוחים ומדיפים 'ריח של בית חולים' מוקף בעשרות מטופלים ומטופלות, מעולם לא הכרתי מיהו בשמו, לא יצרתי קשר עין או מגע. הקפתי את עצמי בקירות זכוכית דמיוניים כדי להגן על עצמי, כדי להבדיל אותי מ'הם'. אני הייתי בעיני עצמי בחור צעיר ובריא שרק במקרה נקלע למקום הדוחה הזה. 'הם' היו החולים, המסכנים, הזקנים. לא רציתי שום קשר איתם.
עם השנים הלכו קירות הזכוכית האלו וגדלו, גבהו והתעבו. הם הצטרפו לקירות הזכוכית שבניתי בתוכי, כדי לא להיות במגע עם רגשותיי, עם כאביי ופחדיי. קירות הזכוכית שבניתי כדי להגן על עצמי איימו למנוע ממני כל מגע עם העולם ועם עצמי. לחנוק אותי עד מוות.
לכן, עם כל הקושי במפגשי קבוצת חוס"ן, קרה בהם משהו טוב. פתחתי חלון בכלוב הזכוכית שהקיף אותי. הסכמתי להכיר חולים אחרים, ליצור קשר עין, לגעת, להזדהות רגשית. פגשתי אנשים ונשים נהדרים. המשכתי בדרכי. המשכתי להבריא.

אני מקשיב לגופי

אחת העצות שקיבלתי כאשר התחלתי בדרך הריפוי העצמי הייתה: הקשב לגופך! בהתחלה לא הבנתי איך להקשיב, למה להקשיב, ואם אקשיב- האם אשמע? ואם אשמע- האם אבין? היתה לי היסטוריה ארוכה של חוסר תקשורת עם גופי. חמש פעמים התגלה סרטן בגופי ואני לא חשתי בו בכלל. הוא התגלה, תמיד, רק בבדיקות רפואיות.
ניסיתי להקשיב בכל זאת, ליצור תקשורת חדשה עם הגוף שלי. תרגילי ההרפיה והדמיון המודרך עזרו לי בכך. השקט שהשתרר בראשי למשך כמה דקות בכל תרגול, אפשר לי להקשיב לגופי. אך עדיין לא הבנתי את השדרים שקיבלתי. הגוף אינו מדבר בדרך כלל עברית, או אנגלית, ואפילו לא סינית. הוא מדבר 'גופית', והתרגום קשה.
כמה פעמים באותה שנה חליתי באנגינה בגרון ונזקקתי לטיפול אנטיביוטי. מה ניסה הגוף שלי להגיד לי? לא הבנתי, אבל המשכתי להקשיב.
יום אחד נתקפתי בתאווה למיץ תפוזים טבעי ולתמרים טריים. החלטתי להתייחס לתאווה הזו כאל שדר מהגוף שלי, והתחלתי לשתות כל בוקר מיץ תפוזים מלווה בכמה תמרים לחים. זו היתה ארוחת הבוקר שלי במשך כמה חודשים. אחרי ארבעה חודשים גופי אמר לי שמספיק. הפסקתי.
באחת הפגישות של קבוצת חוס"ן הופיע מרצה אורח בנושא שיטות תזונה טבעיות לריפוי סרטן. בתחילת ההרצאה נמלאתי מרץ ומוטיבציה לבחור לי שיטת תזונה טבעית ובריאה, ולהתמיד בה עד הבראתי השלימה. המרצה סיפר על מקרוביוטיקה, על שיטת גרסון ועל תורתה של אן ויגמור. הוא פירט את המרכיבים של כל שיטה, את יתרונותיה וחסרונותיה. ישבתי ושתית את מלותיו כצמא במדבר: מיץ עשב חיטה, ירקות אורגניים, אורז מלא, ניקוי הגוף מרעלים, חוקנים של קפה… ההרצאה נמשכה והתארכה עוד ועוד. כאשר הסתיימה ההרצאה, מאוחר בלילה, יכולתי לשמוע את גופי צועק אלי: 'בשר! בשר! רוצים בשר!' באותו לילה הארכתי את דרכי הביתה, נכנסתי למסעדה והשבעתי את גופי בשני שיפודים של בשר 'על האש'.

אני נתקל בפרדוקס

באותה תקופה התחלתי להתבונן בחיי, לראות אלו תחומים בהם מהנים, זורמים ומספקים, ואיפה נמצאים מוקדי הלחץ והמתח. הערכתי שכדי להבריא עלי להפחית את מוקדי הלחץ. להפתעתי גיליתי שאחד מגורמי הלחץ העיקריים בחיי היה מקום עבודתי. כדי להסביר למה הופתעתי מכך, עלי להקדים ולספר על עבודה זו.
הגעתי לעיירה מעלות, כעשר שנים קודם לכן, בעקבות חברתי שרה. עם כמה חברים צעירים, חובבי טבע נוף וטיולים הקימנו בעיירה פרוייקט להדרכת טיולי- טבע בשם 'מרווה'. כשעזבו חבריי המשכתי לרכז אותו, לקלוט ולהכשיר בכל שנה- שנתיים דור חדש של מדריכים צעירים. אהבתי מאוד את עבודתי. אהבתי לטייל שוב ושוב בהרים ובנחלים היפים של הגליל המערבי, אהבתי להדריך טיולים, אהבתי את ילדיי מעלות שאותם הדרכתי, שהשיבו לי ולטיולים אהבה, שמחתי כשהצלחתי לקדם את הפרוייקט שניהלתי, להגדילו, להשיג לו תקציבים ולמסדו. יצרתי קשרים עם החברה להגנת הטבע, המתנ"ס והמועצה המקומית והצלחתי להפוך את פרוייקט מרווה ל'מרכז לימודי שדה מעלות'. אני התמניתי למנהל המרכז.
בנקודת הזמן הזו הופיע הסרטן. ואז גיליתי שהפרוייקט שאותו יזמתי, חלמתי וניהלתי הפך לגורם מלחיץ בחיי. כבר לא כל כך נהניתי לטייל ולהדריך, ומן הניהול ממש סבלתי. לא ידעתי איך להתמודד עם הקונפליקטים שהתעוררו בתוך הצוות ומחוצה לו. הפכתי להיות מנהל לחוץ, מתוח ואומלל.
זו היתה הפגישה המודעת הראשונה שלי עם תופעה נפוצה ביותר, שבהמשך דרכי מצאתי לה שם: הפרדוקסים של החיים. הפרדוקס נוצר כאשר אדם מגיע למטרתו, או מגשים חלום, אבל החלום שהוגשם לא ממלא אותו באושר אלא מאמלל אותו. היום אני יודע שלפרדוקסים של החיים יש קשר הדוק לחסימת רגשות, למחלות ולסרטן. אז לא הייתי מגבש ומנוסח כל כך, אבל הבנתי שכדי להבריא עלי להשתחרר ממה שלוחץ עלי, והחלטתי לעזוב את עבודתי.