מה שלימד אותי חתול קטן

הסיפור הבא התרחש בחיי בעת שעשיתי את צעדיי הראשונים בטיפול בחולי סרטן. החתול הקטן היה בן כמה שבועות בלבד כשהגיע אלי, ואף על פי כן אני רואה בו את אחד המורים החשובים שלי, ואני שמח שהצלחתי ללמוד ממנו.

וזה הסיפור, כפי שכתבתי אותו כמה ימים לאחר שקרה:

חתול קטן התחיל לבכות בשבוע שעבר במרתף הבית השכן. החתול הקטן איבד את אימו, שכנראה נטרפה או הורעלה, ואת אחיו, ונשאר לבדו. הוא התחיל לבכות וליילל בקול, אך אף אחד לא בא.

ואז, החתול הקטן עזב את מקומו המרופד במרתף, ובא לחפש סביבה חמה ואוהבת. וכך הגיע אל המרפסת שלנו.
הוא בא אלינו רזה מאוד, מיילל, בוכה, מבקש אהבה. בתי הקטנה עמית, בת הארבע, התאהבה בו ראשונה, אימצה אותו וקראה לו 'גורגור'. החזיקה אותו בידיה ובקשה לשחק איתו ולהאכיל אותו.

אנחנו, ההורים שלה, לא כל כך אוהבים חתולים, ועדיין זוכרים לא לטובה את השנים שמייקי חתולנו היה בן בית אצלנו. שנים שבהן לא יכולנו להשאיר אוכל כל שהוא מחוץ למקרר או לארון, ונאלצנו להלחם בו ובחבריו ובחברותיו ובקרוביו וידידיו שאותם הזמין בנדיבות רבה ליהנות מארוחותינו.
אבל החתול הקטן נגע לליבותינו, וניסינו להאכיל אותו.
הוא לא גילה התעניינות בקערת הקוטג' שהגשנו לו. ניסינו בקערה קטנה יותר. לא הלך. ניסינו במכסה של צנצנת ריבה. לקלק טיפה וזהו. ניסינו להשקותו חלב בבקבוק של תינוק – טיפות בודדות ולא יותר, גם בטפטפת לא הצלחנו.

בלילה אלתרתי לחתול הקטן מיטה מארגז קרטון ושמיכה ישנה, והוא ישן בה. למחרת שוב יילל ובכה ושוב חזר אלינו בכוחות רצונו החזקים ובגופו הקטן והנחלש.
בכל יום אהבנו אותו יותר, ובכל יום הוא חזר אלינו חלש יותר, ורזה עוד יותר, ועדיין משתוקק למגע ולאהבה.

לילה אחד, כשהשכבתי אותו במיטתו, הוא ביקש בדרכו שלו שאכסה אותו. עטפתי אותו בשמיכתו והוא הודה לי וישן בשלווה.
למחרת בבוקר ניסיתי להוציא אותו משם. הוא מחה ביללה חלושה.
נסיון אחרון להאכיל אותו – לא, הוא לא רוצה.
החזרתי אותו למיטתו והוא נשם בשלווה ונרגע.

ביקרתי אותו עוד מספר פעמים באותו יום, ראיתי כיצד הוא נחלש והולך, כוחות חייו עוזבים אותו בהדרגה. בערב הוא היה מת, עטוף בשמיכה ובאהבה. מת בשלווה ובכבוד רבים כפי שחתול קטן ובודד יכול.
עטפתי אותו בשמיכה. קברתי אותו ונפרדתי ממנו.

אמרתי לעצמי שנתנו לו כל מה שיכולנו, את כל מה שהוא רצה וביקש. את כל מה שהוא היה צריך בימיו האחרונים. ואז בכיתי.

בכיתי בקול ובהתייפחות כפי שלא בכיתי כבר עשרים ושמונה שנה. בכיתי על החתלתול שמת. בכיתי על אבנר הקטן, בבית התינוקות בקיבוץ בלי אמא. בכיתי על אנשים קרובים שמתו ולא בכיתי עליהם אז.

והפעם לא ניסיתי לחסום את הבכי. לא החלטתי שלא לבכות. כבר גדלתי ולמדתי שבכי אינו שמור לתינוקות ולבנות בלבד. למדתי שבכי יכול לשחרר ולרפא. הבנתי שעצירת בכי יכולה לחסום, להחלות ולהמית.

תודה לך חתול קטן, שלימדת אותי לחזור ולבכות, ותודה לך שלימדת אותי להעניק אהבה גם למי שויתר על הרצון לחיות, ומבקש למות בשלווה, בכבוד ובאהבה.
תודה שלימדת אותי שגם מוות יכול להיות ריפוי.

אני בוכה גם עכשיו. תודה שוב.