המעיין והביוב

יום אחד טיילתי להנאתי ולפרנסתי בנחל עמוד שבגליל. היה זה יום אביבי, פורח ונעים, ואחרי הלכה קבוצה של נערות ונערים עליזים ותוססים שאני הייתי המדריך שלהם.
טיילנו בשביל המקביל לנחל שזרם בשפע של מים חיים וצלולים, מקפצים מסלע לסלע ומבריכה לבריכה, תוך שהם משקים את העצים, השיחים והפרחים שבדרך.

לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, נתקלנו בזרם אחר לגמרי, זרם שחור, עכור, מסריח ומזהם שבא מן העיר שעל ההר הסמוך, חלף מתחת לרגלינו והצטרף אל זרם המים הצלולים של הנחל.
צלילות המים נעכרה וכך גם מצב רוחנו. צהלות השמחה של הנערים והנערות התחלפו בקולות נרגזים של טענות ותלונות… ריח הפרחים והאביב שמסביב נמהל בריח עז של ביוב, שליווה אותנו לאורך קילומטרים רבים ועד סוף המסלול של אותו היום.

גם בחיי אדם, יש וזרם עכור ומזוהם פורץ לפתע, ומזהם את שמחת החיים, השלווה והיופי שמסביב. הביוב האנושי, שמקורו פנימי או חיצוני, בהווה או בעבר, מזהם ומסוכן לא פחות מן הביוב הזורם בנחל.

אני מכיר היטב את תחושת הביוב שבתוכי, ואני מכיר גם כמה מן הדרכים בהן הביוב שלי פורץ החוצה. אני מכיר תקופות שבהן אני נעשיתי עצבני, תוקפן, שקרן ובוגדני. רגעים וימים בהם גרמתי נזק לעצמי, לאנשים ולרעיונות היקרים לי מכל.
כל אדם, כמו כל עיר וכל ישוב, חייבים לטפל בביוב שלהם ולטהר אותו.
יש טכניקות לטהר מי ביוב ולזקק אותם עד שיהיו זכים וצלולים כמי נחל, ראויים לשחייה ולשתייה.

יש גם טכניקות בהן ניתן לרפא ולטהר את הביוב שבתוכנו.
גם כאן, הצעד הראשון והמכריע הוא לקיחת אחריות.
זה דורש השקעת מאמץ, אנרגיה, זמן ומשאבים כספיים, אבל השקעה זו משתלמת מאד.
זו אולי ההשקעה המשתלמת מכל.  והיא גם חובתו של כל אדם כלפי עצמו, כלפי הסובבים אותו וכלפי העולם.