ראייתה החדה

שלוש שעות אחר כך, כשהגעתי הביתה, סיפרתי שוב לשרה את תוצאות הבדיקה כפי שנמסרו לי. ולחיזוק דבריי פרשתי על השולחן את השקפים, כשאני מסביר בידענות את מה שהסבירו לי כמה שעות קודם: הנה הכתם של הצוואר, כאן הגרורות בריאות וכאן בראש. בקיצור, אותו דבר.
שרה התבוננה בשקפים שוב, השוותה רגע ואמרה: "אבל זה בכלל לא נראה אותו דבר!". היא הראתה לי שכל הכתמים בסדרה השניה נראים קטנים יותר, וגם הרבה פחות כהים, פחות צפופים, אווריריים כמעט.
ראייתה של שרה חדה משלי, ולא רק במובן הפיזי. פעמים רבות בחיי למדתי ממנה להסתכל על דברים אחרת, בדרך שונה מהמקובל. גם במקרה זה לא עלה על דעתי לחלוק על קריאת התוצאות שערכה הרופאה, עד ששרה עשתה זאת.
בכל אופן, לא הרגשתי מספיק בטוח בעצמי עד כדי התעלמות מחוות הדעת המקצועית שקיבלתי. התחלתי, אם כן, במסע שארך כמה חודשים לחיפוש אחר בר- סמכא מקצועי שיהיה מוכן לאמת את אשר אפשר היה לראות בעיניים בלתי מקצועיות, ולאשר לי שאכן חלה נסיגה בגידולים שלי. ובינתיים, שוב, לא הלכתי לטיפול שנקבע לי.
תמימות גדולה היתה בי באותם חודשים. כפי שלא צפיתי את תגובתו התוקפנית של הרופא שלי לרעיון דחיית הטיפול, כך לא צפיתי את תגובות הרופאים והטכנאים הרבים שבעצתם שאלתי, לתוצאות הבדיקות שהצגתי בפניהם. אף אחד מהם לא הסכים לקחת אחריות ולהגיד שאכן נראתה כאן נסיגה של הגרורות. אנשי המקצוע השתמשו באלף ואחת התחמקויות ותירוצים כדי לא לראות את השינוי, או כדי לא להודות שהשינוי אכן קרה, ללא עזרתם.
כמה שנים אחר כך, כשבידי עוד שתי סדרות של תוצאות, ישבתי בפגישה עם הרופאה שלי. היא החוותה בידה על ארבע סדרות השקפים ואמרה: "כן, כמובן, אפשר לראות כאן את התהליך ההדרגתי של העלמות הכתמים". אבל בזמן אמת לא היה איש שאמר לי זאת, גם לא היא.
שנים רבות חלפו מאז. כבר אינני תמים כל כך. הזדמן לי לראות מקרים דומים אצל מבריאים אחרים. בכל המקרים האלו מצאו הרופאים דרך לא לראות, או לא להכיר במציאות. הדרך שבה אנו רואים את המציאות קשורה, ואפילו תלויה, באמונות המוקדמות שלנו. האמונה במדע או ברפואה המערבית היא אמונה לכל דבר. לכן, כנראה, קשה לנו כל כך לשנות ולהשתנות.

זכרון ילדות מוקדם

בעוד הדרמה הזו מתחוללת בחיי, המשכתי לעבור תהליכים פנימיים. עבודה יומיומית בדמיון מודרך, מפגשים שבועיים עם נורית, עבודה רגשית עם שרה, התבוננות פנימית, הבנות ושינויים.

בוקר אחד שכבתי ונשמתי. נשימותיי העמוקות הוליכו אותי עמוק פנימה ורחוק אל עברי. זכרונות הילדות המודעים שלי מתחילים ברובם בגיל חמש- שש. מעט מאוד קרעי זכרונות מוקדמים יותר. הפעם, עם הנשימות ההולכות ומעמיקות ירדתי עוד ועוד בגיל. הגעתי לזכרון ילדות מוקדם מאוד וברור מאוד. מאז אותו בוקר הזכרון הזה הוא חלק ממני.

מעניין שהזכרון המוקדם ביותר בחיים שלי הוא זכרון של רצון למות.

אני בן ארבעה חודשים, שוכב במיטה שלי בבית התינוקות, אני לבד, קר לי, חשוך לי, אני רעב ואני רוצה את אמא. זה החורף הראשון בחיי. נולדתי בקיץ, לא ידעתי שיכול להיות כל כך קר. חודש דצמבר היגיע, הימים התקצרו והלילה התארך. לא ידעתי שכך הוא העולם. ידעתי שקר לי ורציתי את אמא שלי. כדרך התינוקות, בכיתי כדי שהיא תבוא. היא לא באה. בכיתי עוד. היא לא באה. אף אחד לא בא אלי. התייאשתי.

הוריי היו חברי קיבוץ. מטעמים אידאולוגיים הילדים בקיבוץ לא גרו עם הוריהם אלא בבתי ילדים, מטופלים על ידי מטפלות בשעות היום. בלילה התקיימו תורנויות שמירה בין החברים. אבל בלילה ההוא אני הייתי אז בן ארבעה חודשים בלבד, ועוד לא הספקתי להתעמק ולהבין ולגבש דעה על האידאולוגיה של הלינה המשותפת. ידעתי רק שקר לי, שאני רוצה את אמא, ושהיא איננה. בכיתי. והיא לא באה. בכיתי שוב. היא לא באה. אף אחד לא בא. הפסקתי לבכות.

הדבר הבא שאני זוכר הוא הרגשת ייאוש. ייאוש עמוק. ביקשתי את נפשי למות. ממש כך, רציתי למות.

זה סוף הזכרון הראשון שלי, אבל זה לא סוף הסיפור. חליתי בדלקת ריאות קשה ונשלחתי לאשפוז בבית חולים. בבית החולים גיליתי כמה דברים: שלא כל כך קל למות, שיש מקומות גרועים יותר מבית התינוקות בקיבוץ, ושיש דרכים לסבול שעוד לא הכרתי.
בלילה, במיטה אני נזכר בעוד משהו. זכרון עמום של חפץ כבד, קר ושטוח הלוחץ על החזה שלי. שרה איתי, והיא עוזרת לי להזכר, לוחצת על החזה שלי עוד ועוד. התחושה נוראית. ממרחק של שלושים שנה חוזרת אלי התחושה של פלטת הרנטגן הקרה והקשה לוחצת על החזה שלי בזמן שיקוף הריאות. ההזכרות בפלטה ההיא לוחצת ומכבידה על חזי היתה אחת החוויות החזקות, הקשות והמרפאות ביותר שחוויתי.

לאחר ליל ההזכרות הזה, החזה שלי התרכך, הנשימה נפתחה, העמיקה והשתחררה.