הכדורגל, או איך הפסקתי לבכות

אינני חובב ספורט. בטלוויזיה שבביתי אין בכלל ערוצי ספורט, ואם אני נתקל במשחק כדורגל במעבר בין ערוצים, אני מעביר מייד הלאה. גם מדור הספוט בעיתון הוא המדור היחיד שלעולם אינני קורא.

אבל כשהייתי בן 11 היה לי קיץ של כדורגל. בתחילת הקיץ התקיים במקסיקו גמר גביע העולם בכדורגל. בפעם הראשונה והיחידה השתתפה בו נבחרת ישראל. באותו זמן היגיעה לביתנו טלוויזיה, וההתרגשות היתה גדולה. בלב מתפעם עקבתי אחרי משחקי הנבחרת שלנו, וכמה שמחתי והתגאיתי כשמוטל'ה שפיגלר שלנו הבקיע גול ישר לשער האיטלקי. אמנם היה זה שער יחיד שלנו, אבל הוא שודר בעשרות שידורים חוזרים, ובכל פעם שמחתי מחדש. אחר כך המשיכו המשחקים בלעדנו, ואני המשכתי לעקוב אחרי המונדיאל עד לנצחון בגמר של נבחרת ברזיל הגדולה מכולם. עד היום מהדהדים בי הקולות והשמות ההם: פלה, ז'ארז'יניו, קארלוס- אלברטו.

כשנגמרו המשחקים בטלוויזיה, המשכנו, חבריי ואני לשחק כדורגל בעצמנו. כל הקיץ ההוא שיחקנו, על מגרשי עפר ואספלט בשכונה בעטנו בכדורים שחוקים ומרופטים. היה אור עד מאוחר, וכשחזרתי הביתה בערב, מלוכלך ומזיע לאחר המשחק, הרגשתי נהדר. לא הייתי שחקן מצטיין, לא תמיד קבוצתי ניצחה, אבל היה כיף.

כך קרה שכאשר הגיע יום ההולדת שלי, בתחילת חודש אב, ביקשתי לי מתנה מהוריי: כדורגל. ובאמת, למרבית שמחתי והפתעתי, נסענו כעבור כמה שבועות באוטובוס למרכז העיר, וקנינו במיטב כספנו כדורגל אמיתי וחדש, תפור כולו מחומשים שחורים ולבנים של עור מבריק וריחני.

גאה ומאושר צעדתי למחרת אל המגרש, כשהכדור תחת זרועי. פגשתי את חבריי, התחלקנו לקבוצות והתחלנו לשחק. האמצע המשחק בעט אחד הילדים בכדור בחוזקה. הכדור התרומם והתעופף  בקשת גדולה ובטוחה, חלף מעל גדר הברזל שמעל מדרגות הבטון שמעל המגרש, נחת ברחוב והתחיל להתגלגל לתומו במורד הכביש. באותו זמן ממש, טרטר במעלה הרחוב אוטובוס של אגד. הנהג הבחין בכדור ועצר כדי לא לדרוס אותו, אך הכדור התחכם ונתקע בין גלגליו האחוריים של האוטובוס. ואז, כשהאוטובוס התחיל לנסוע שוב, שמעתי את ה"בום". הכדור החדש שלי התפוצץ.

עמדתי שם, מאחורי הגדר, וראיתי את כל זה קורה בלי יכולת לשנות דבר. ראיתי את הכדור החדש שלי מתפוצץ לנגד עיניי, ופרצתי בבכי. ילד בן אחת עשרה ועוד קצת עומד ובוכה בדמעות ובקול כל הכדור היפה שהתפוצץ, על החלום שהתנפץ. בכיתי את הצער, התסכול והאכזבה, ואת הידיעה שלא אקבל כדור חדש במקומו. בכיתי ובכיתי.

ועוד משהו קרה שם, בעודי בוכה דומע ומייבב בקול מול הגדר, הכביש, האוטובוס והכדור המעוך, התגבשה בי החלטה פנימית, עזה וחזקה. החלטתי להפסיק לבכות, לא לבכות עוד. לא רק הפעם, בכלל לא.

עד אז הייתי ילד שבוכה בקלות מכל כאב, אכזבה ועלבון. לא הייתה זו תכונה נחשבת בעיניי, או בעיניי חבריי. בכי התאים בעינינו לתינוקות או לבנות. לא לבנים גדולים ובוגרים כמוני, בני אחת עשרה וקצת. רציתי להפטר לתמיד מן הבכי המבייש הזה, רציתי להיות גבר גדול וקשוח, רציתי לשלוט ברגשותיי, ולא לבכות יותר לעולם.

משאלתי התגשמה. כעבור חודש או חודשיים באמת הפסקתי לבכות. למדתי לשלוט ברגשותיי, ולא בכיתי יותר. ועם התכונה החדשה הזו שרכשתי, גם איבדתי משהו. איבדתי את היכולת לבכות.

איך מפסיקים לבכות? תחילה ניסיתי לעצור את הבכי בעיניים, למנוע מן הדמעות לזלוג החוצה. כיווצתי בכח את השרירים מסביב לעיניים בנסיון לעצור את הדמעות. גיליתי שזו לא שיטה טובה, כי הדמעות כבר נוצרו בפנים, מאוחר מדי לעצור אותן כך.
אז נסיתי לעצור את הדמעות במקום היווצרותן, בעומק העיניים. כך הכי טוב, חשבתי, שלא יציפו את העיניים ויזלגו להן מעצמן.

אבל הבכי הוא לא רק דמעות. הבכי הוא גם התייפחות שמתחילה בחזה ועוברת במיתרי הקול ובקנה הנשימה ובגרון. וכך, כדי לעצור את הבכי, כיווצתי כל שריר, ועצרתי כל זרימה, וחסמתי כל מעבר, ובלמתי כל נשימה. כך, בתהליך איטי אך החלטי, הפסקתי לבכות, והפסקתי להרגיש, נעלתי את עצמי ואת רגשותיי, וזרקתי את המפתח. עשרים שנה מאוחר יותר התחלתי לחפש את המפתח הזה כדי לפתוח ולשחרר את מה שנעלתי שם, את עצמי.

הדמיון המודרך נותן לי כנפיים

בחציו השני של הספר "לשוב להיות בריא" חיכתה לי מתנה נוספת. היו שם הנחיות לתרגילי הרפיה ודמיון מודרך. התחלתי לעבוד ולתרגל על פי ההוראות בספר. התרגול מצא חן בעיניי.

כל תרגיל נפתח בנשימות ובהרפיה עמוקה לכל הגוף, זה כשלעצמו היה חדש ונעים לי מאוד. אחר כך התבקשתי לדמיין את תאי הסרטן שלי בדרך כל שהיא, ולזכור שתאי הסרטן הם תאים חלשים ומבולבלים מאוד, ושגופי יכול להשמיד תאים כאלו בעזרת ההגנות הטבעיות שלו.

בשלב הבא של תרגיל הדמיון הזה, דמיינתי את תאי הדם הלבנים שלי (כמי שמייצגים את מערכת החיסון הטבעית של גופי) מסתובבים בתוך גופי ומאתרים את תאי הסרטן. ואז התחלתי לדמיין את תאי הדם הלבנים מפרקים ומשמידים את תאי הסרטן.

אחרי שדמיינתי כל זאת, בא שלב מהנה במיוחד: תאי הדם הלבנים לוקחים את שברי התאים הסרטניים ומפנים אותם, דרך הכליות והמעיים, דרך השתן והצואה, החוצה מהגוף.

דמיינתי את גופי הולך ומתנקה מתאי הסרטן, דמיינתי את עצמי הולך ומבריא, הולך ומחלים. דמיינתי את הגידולים הסרטניים בגופי הולכים וקטנים עד להעלמותם המוחלטת.

את התהליך הזה המשכתי לתרגל באופן קבוע, שלוש פעמים ביום, במשך חודשים רבים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתמדתי בתרגול כל שהוא. בזמן לימודיי בבית הספר ובאוניברסיטה, לא ראיתי בחזרה על חומר כל תועלת. מרגע ששמעתי עובדה חדשה, או מרגע ששמעתי הסבר בפעם הראשונה, זכרתי אותם וזהו. תמיד התרעמתי על הדרישה לחזור ולתרגל. הפגישה עם הדמיון המודרך היתה שונה. כל תרגול יצר העמקה, כל חזרה על התהליך יצרה חוויה חדשה.

בתחילת הדרך ראיתי בדמיון המודרך כלי להעברת מסרים אל הגוף שלי, וזהו. בהמשך, עם העמקת ההתנסות שלי בדמיון המודרך, גיליתי עד כמה עשיר ומגוון הכלי הזה יכול להיות.

הדמיון המודרך מתרחש תוך הרפיית השרירים בכל הגוף והאטת גלי המוח למצב חלומי הקרוי "אלפא"- בין ערות לשינה. ההרפיה עצמה היא אֵם הריפוי, המצב המיוחד של הרפיית גלי המח מטשטש ואף מוחק את ההבדלים בין המוח לגוף, בין המודע ללא-מודע, בין דמיון למציאות. במצב זה, כל מה שאני מדמיין נתפס כמציאות.

הדמיון המודרך אפשר לי לטפל בחוויות טראומטיות מן העבר, לשחרר פחדים וחרדות, להתחבר לרגשות מודחקים והזרמתם, לבחור מטרות ולהגשימן, לראות אפשרויות חדשות ורעננות, להפתח.

הדמיון המודרך נתן לי כנפיים אל החופש. הוא אִפשר לי לעוף עד קצה העולם בלי כרטיס טיסה, לעבור במנהרת הזמן אל העבר ואל העתיד, לשחות בנהרות של אור, ליצור לי ולרגשותי נופים ובתים, לפגוש מדריכים רוחניים, וגם, ואולי בעיקר, לפגוש את עצמי.