הגילוי

יום אחד, שש עשרה שנים קודם לכן, בחורף שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ביקרתי את רופאת המשפחה הזקנה שלנו במרפאה השכונתית. הייתי בן ארבע עשרה וחצי, תלמיד כיתה ט', רציתי בעצם להשתחרר מיום לימודים. לא כל כך אהבתי לבקר בבית הספר. הרופאה, שכבר אז היתה נמוכה ממני בראש וחצי, הסתכלה כלפי מעלה אל צווארי, ונגעה בבליטה שהגיחה ממנו. מה זה? שאלה. משכתי בכתפיי – מאיפה לי לדעת. לא כאב לי כלום. לא הרגשתי כלום. לא ידעתי שאני לא מחובר לגופי, לא ידעתי שאני חוסם את רגשותיי, לא ידעתי שיש לי סרטן.
גם הרופאה לא ידעה הרבה יותר, אבל היא שלחה אותי לבדיקות ב"הדסה". לאחר שכל הרופאים בהדסה מיששו את צווארי, נתנו גם לכל הסטודנטים והמתמחים למשש את גופי, ואז הגיעו למסקנה שיש לי גידול בבלוטת התריס. אושפזתי ונותחתי בצוואר להוצאת הגידול ובלוטת התריס כולה. בניתוח התברר שהגידול סרטני, ובבדיקות נוספות נמצאו גרורות בריאות ובראש.

הוריי קיבלו את הידיעה כבשורת איוב – המשך ישיר לשואה ולעוד כמה צרות שפקדו אותם מאז. אותי לא שיתפו בעובדה שמדובר בסרטן, וגם אני לא ביקשתי לדעת, העדפתי להכחיש. הייתי ילד סקרן ואינטליגנטי, בולע אנציקלופדיות סדרתי, אך במחלתי לא התעניינתי כלל. פשוט התעלמתי ממנה. במקום לעסוק במחלה, שנאתי את הרופאים שהכאיבו לי, שנאתי את שעות ההמתנה הארוכות והמשמימות, שנאתי במיוחד את ריח בית החולים – אותה תערובת בלתי נתנת להגדרה או להפרדה של אוויר דחוס, אדי תרופות, חומרי חיטוי חזקים. ריחות של מחלה, כאב וייאוש.
עד היום אני נמנע כמיטב יכולתי מלהכנס לבתי חולים, ובביקוריי הנדירים שם אני נתקף גם היום בתחושות גועל ובחילה.

המקרה שלי עורר אז עניין רב במחלקה. סרטן גרורתי מסוג זה היה נדיר אז, ובמיוחד אצל נער צעיר כמוני. התעוררה מחלוקת על דרך הטיפול הנכונה. יום אחד נשלחתי, דחוס בין שני הורי במונית שירות לחיפה הרחוקה, להתייעצות עם פרופסור רובינזון. אני זוכר את הנסיעה והפגישה ההיא כעוד פרק בסיוט מתמשך. לאחר הנסיעה הארוכה נכנסנו אל הפרופסור המפורסם ונשוא הפנים. הוא עיין בניירות כמה דקות, הרים את עיניו והביט בי, ואז אמר: "למה הם שואלים אותי? שיחליטו לבד". חזרנו לירושלים.
לבסוף גברה דעתו של רופא צעיר במחלקה, זה שהפך לרופא שלי למשך שש עשרה שנים הבאות. קיבלתי טיפול כימי ביוד רדיו-אקטיבי, טיפול שהיה אז חדשני וכיום משתמשים בו באופן שגרתי עם אלפי חולים.

בבית החולים הצרפתי

מצוקת חדרי האשפוז בירושלים של שנות השבעים שלחה אותי לבית החולים הצרפתי. הייתי זקוק לחדר בידוד, לא היה סיכוי לקבל חדר כזה בבתי החולים הרגילים שנדחסו במיטות חולים עד קצה המסדרון. בית החולים הצרפתי שכן במבנה אבן ישן ויפה מול חומות העיר העתיקה, והופעל ע"י אחיות-נזירות. כל המאושפזים בו באותם שנים היו, כך נראה לי, חולים כרוניים סופניים וזקנים. קיבלתי חדר בידוד – חדר שלם לעצמי. תוך שעתיים מקבלת התרופה הרגשתי כיצד כל גופי מתהפך. הקאתי כל דבר שאכלתי, וגם מה שלא אכלתי. הבחילות היו חזקות ובלתי פוסקות, אליהן התלוו כאבי ראש עזים, וכאבים חזקים בכל הגוף. חוש הריח שלי התגבר וריחות בית החולים דחו והגעילו אותי עוד יותר. שבוע שלם לא אכלתי דבר. לא יכולתי לקרא או להתרכז, או אפילו לחשוב באופן צלול. אינני יכול לתאר במילים עד כמה הרגשתי רע.
אך תופעת הלווי החמורה והמסתורית ביותר לא היתה אף אחת מאלה. הרגשתי שאני מאבד את הרצון לחיות. כמו היה הרצון הזה חומר נוזלי הזורם בתוך גופי ונשאב החוצה ע"י הטיפול שקיבלתי. כך קרה גם בטיפולים הבאים שקיבלתי. רק אחרי כשבועיים הרגשתי איך רצון החיים שלי מתחיל לחזור אלי בהדרגה.

ארבע פעמים קיבלתי את הטיפול הזה במהלך שנות העשרה שלי. שלוש פעמים אושפזתי בבית החולים הצרפתי, ובפעם הרביעית במשכנו החדש של בי"ח שערי צדק. בכל פעם חזרו תופעות הלווי הקשות כמו בפעם הראשונה. בכל פעם נעלמו הגרורות הסרטניות לאחר הטיפול, ובכל פעם שבו והופיעו מחדש. כך עד הפעם הרביעית, עד גיל עשרים. אז חלה הפסקה ארוכה של עשר שנים.

לשוב להיות בריא  2

סיפורי חוזר למרץ 1990. קניתי את הספר "לשוב להיות בריא" והתחלתי ללמוד אותו. הספר נכתב ע"י קארל וסטפני סימונטון – הוא רופא אונקולוג, היא פסיכיאטרית. בשנות השבעים הם עבדו בארה"ב עם חולי סרטן ופתחו שיטת טיפול המבוססת על קשרי גוף – נפש ודמיון מודרך. את מסקנותיהם ועיקרי שיטתם הם פרסמו בספר הזה.
פתחתי את הספר ועיניי חשכו, ולא רק בגלל האותיות הקטנות מדי והשחורות מדי. מצאתי בו סיכומי מחקרים, שיעורי תמותה והשרדות של חולי סרטן אחרי שנה, אחרי חמש שנים. הפחדים שברחתי מהם כל השנים נצבו מולי.
התגברתי על הפחד והמשכתי לקרוא. ההמשך עניין אותי יותר. הספר פירט את הקשרים האפשריים בין מצבים נפשיים, מצבי לחץ ומצב המערכת החיסונית. כמו כן הוא הסביר איך אפשר לראות את הסרטן כתוצאת ההחלשות של המערכת החיסונית, שאמורה להתמודד עם גידולים סרטניים בתחילתם.
רעיון זה לא היה חדש לי. שמעתי אותו בעבר מפרופ' אמוץ זהבי, הזואולוג, חוקר הזנבנים מחצבה שבמחקרו עבדתי כעשר שנים קודם לכן. הרעיון הזה נקלט אצלי היטב.
מצאתי בספר גם סיכום של מחקרים המקשרים בין דפוסי אישיות מסויימים ובין נטיה לחלות בסרטן. חלק מדפוסי האישיות המתוארים לא דיבר אלי, אך כמה עם קריאת כמה מהמחקרים הרגשתי כאילו הספר מדבר עלי. ממש עלי.
קראתי שם, למשל, את התאור הבא: "אחד המאפיינים הבסיסיים של חולים אלה הוא הפנמת רגשותיהם. אלה אנשים שלא היו מסוגלים להניח לזולתם להבחין שהם פגועים, כועסים, עוינים."
גם ממחקרים אחרים  המצוטטים בספר עלתה תמונה דומה, של אנשים שקשה להם להביע את רגשותיהם, ובמיוחד רגשות קשים. נזכרתי בכך שכבר כעשרים שנה לא בכיתי, נזכרתי כמה קשה לי לבטא כעס או תסכול, הבנתי שהדברים קשורים. כאן החל לצמוח המחקר שלי על הקוד הרגשי של הסרטן.