הרופא שלי

לא תמיד היו היחסים בינינו כאלה. שש עשרה שנים טיפל בי הרופא הזה בהצלחה ובמסירות, ואני הערכתי והערצתי אותו. הכרנו כאשר אני הייתי נער והוא רופא צעיר בהדסה בירושלים. עם השנים עקבתי אחר התקדמותו לדרגת פרופסור ומנהל מחלקה, נדדתי אחריו שלושה בתי חולים שונים, גם כאשר עברתי לצפון, בשנות ההפוגה הארוכה במחלה, המשכתי לנסוע אליו למרכז הארץ. הוא הקפיד לבדוק אותי בעצמו, למרות מעמדו הבכיר ועיסוקיו הרבים. בכל פגישה זכר לשאול אם אני עדיין גר בשלומי, או בקרית-שמונה (גרתי במעלות, לא משנה), ובני כמה ילדיי, והאם הם בריאים. ובכל פגישה כמעט היו בחדרו אורחים: סטודנטים ישראלים או רופאים מחו"ל, והוא היה מספר להם בגאווה עלי ועל תולדות מחלתי ומוסיף נבואה אופטימית: "אבנר ימות בגיל שבעים" וכדי לא להשמע כמי שמנבא את חזרת המחלה בגיל מופלג זה היה מסיים את המשפט: "בתאונת דרכים". (אני אישית, אם שואלים אותי, מעדיף למות במיטתי בגיל מאה, חבוק בזרועות אהובתי.)

אני לוקח אחריות

לאחר השיחה הזאת החלטתי לקחת את האחריות לדחיית הטיפול על עצמי, ולנסות דרך אחרת. פעמים רבות, מאז אותם ימים, שאלו אותי, וגם שאלתי את עצמי, מה גרם לי להחליט כך,  מהיכן שאבתי את האומץ להגיד "לא" להמלצה רפואית חד משמעית, לצאת לדרך לא בדוקה ולא ברורה, עם כמה גרורות סרטניות בגופי. האם היתה זו חוכמה – או טפשות? האם היה זה סיכון מיותר או לקיחת אחריות מחושבת?

אינני יודע את התשובה המלאה. רבדים שונים של התשובה מתגלים לי, בהדרגה, עם השנים. ברובד השכלי, שעד אותה תקופה התייחסתי אליו כרובד הרלוונטי היחיד, אמרתי לעצמי שהטיפול הכימי יכול לחכות. הרי אין זה ביקורו הראשון של הסרטן בגופי, ואין זו הפעם הראשונה שאני עובר טיפול כימי כזה. הטיפול הזה יכול לחכות חודש או חודשיים, חשבתי. התייחסתי אליו כאל 'רשת ביטחון' למקרה הצורך.

מעבר להסבר הרציונלי הזה עמדה כנראה רתיעה עזה מן הטיפול הכימותרפי. רתיעה גופנית ורגשית של מי שחווה את השפעת הטיפול הזה על בשרו ארבע פעמים בעבר. בשנים האחרונות פגשתי כמה מבריאי סרטן שקיבלו גם הם החלטה שלא לקבל כימותרפיה. המרכיב הזה בהחלטה – הרתיעה הגופנית והרגשית מן הטיפול הכימותרפי, משותף לנו.

והיה עוד רובד אחד. עד היום אני מתבייש לספר על כך. בילדותי קראתי ספרים רבים על מגלים וממציאים. נפעם ומתפעל קראתי על האחים רייט ממציאי המטוס, עם תומאס אדיסון ועל לואי פסטר, מגלה החיידקים וממציא החיסונים והפיסטור.  הפעם, הרגשתי, יש לי הזדמנות לגלות משהו חדש, לנסות תרופה לסרטן על בשרי ממש. הרגשתי כמו לואי פסטר המזריק לעצמו את החיסון ואת נגיפי המחלה כדי להוכיח את אמיתות גילויו.
מוזר לי עד היום לגלות עד כמה חדור אמונה הייתי באותה תקופה. ידעתי מעט מאוד, כמעט כלום בעצם, על המחלה שלי ועל דרכי הריפוי שאני עומד להעזר בהן. לא הכרתי אף אדם שנרפא מסרטן כמוני, בין אם מדובר בסרטן כמו שלי או בסוג סרטן אחר. בכל זאת היתה בי אמונה פנימית חזקה שאני אצליח לעשות זאת.
יחד עם האמונה הפנימית שלי, היתה בי גם ספקנות. לא עלה על דעתי להתנתק מהבדיקות ומהמעקב הרפואי. לא תכננתי לזנוח את האופציה של חזרה לדרך הרפואית אם וכאשר הדרך שלי לא תביא לי ריפוי. האמנתי, אך לא הייתי מאמין עיוור. הייתי מאמין ספקן.

אני רואה את הקושי כהזדמנות

עוד משפט שהלך איתי באותה תקופה ומהדהד בי עד היום הוא: אני רואה כל קושי כהזדמנות. בשפה הסינית המילה משבר בנויה משתי המילים: סכנה והזדמנות. את הסכנה קל לראות, את ההזדמנות קשה יותר. ובכל זאת האמנתי שחזרת הסרטן טומנת בחובה גם הזדמנות בשבילי. אז עוד לא הבנתי הזדמנות למה. היום אני יכול לומר: חזרת הסרטן היה בשבילי הזדמנות לריפוי אמיתי יותר. זו היתה הזדמנות לגדול ולהתפתח, להפתח רגשית, הזדמנות לרפא פצעי עבר וליצור לעצמי עתיד טוב יותר.