צמתים

שנים רבות הייתי טייל, צפר, ומדריך טיולים. חלק מעולם המושגים שלי מבוסס עד היום על עולם הטבע, הציפורים והטיולים.

טייל או מדריך ההולך בשביל, מגיע לעיתים אל צומת שבילים, שבה מספר אפשרויות להמשך. הבחירה באיזו דרך ללכת היא חשובה ביותר, ועשויה או עלולה לחרוץ גורלות. לא תמיד הבחירה פשוטה. בחרת בדרך רחבה וסלולה, אך לאחר מטרים ספורים היא עלולה להפוך לשביל צר ומשובש. בחרת בדרך הפונה ימינה, יתכן שמעבר לגבעה הקרובה היא משנה את כיוונה ומובילה שמאלה. בחרת בדרך העולה על צלע ההר, יתכן שלאחר זמן מה תמצא את עצמך גולש לעבר עמק או וואדי.
חכמת הטייל המנוסה ניכרת ביכולתו לבחור בסעיף הדרך המתאים ביותר. לצורך כך עליו להפעיל זכרון, יידע, מחשבה ואינטואיציה. אך גם הטייל המנוסה ביותר יכול לטעות. לפעמים יש צורך לחזור על עקבותיך לצומת שכבר היית בה ולנסות דרך חדשה.

לחזור על עקבותיך- זהו אולי  הצעד הקשה מכל.

גם בחיים, כמו בטיולים, אנו הולכים בדרכים שונות, ניצבים בצמתים מתוך צורך לבחור בדרך הטובה והנכונה ביותר עבורנו. כל מה שיכול לקרות לטייל בשבילי ההרים, יכול לקרות גם לאדם בשבילי חייו.

כל בחירה שעשינו בצמתי-חיינו בעבר, הובילה אותנו אל המקום שבו אנו נמצאים בחיים בהווה. כל בחירה שנעשה מעתה והלאה – תקבע לאן נגיע בעתיד.
בכל יום בחיינו אנו פוגשים צמתים ועושים החלטות, חלקן לא מודעות. ישנם צמתים גדולים וגלויים לעין: החלטה אם ולמי להנשא, החלטות על לימודים, עבודה, מקום מגורים. וישנם גם צמתים נסתרים, מוסווים.

הופעה של מחלה קשה, כמו סרטן למשל, היא צומת כזה, וכך גם חזרה מחודשת של סרטן. זה הזמן לבחור דרך. זה הזמן להביט לאחור ולבדוק איך הגעתי לכאן.

ערב

כעבור כמה ימים אני מחליט להתייעץ שוב עם נורית. היא אומרת שהיא יכולה לעזור לי באיזון אנרגיות, אבל יש עבודה שאני צריך לעשות בעצמי, דמיון מודרך למשל. היא שמעה על ספר טוב בנושא. אני מתחיל להבין שלא מדובר על קבלת טיפול אלטרנטיבי או קונבנציונלי, אלא על לקיחת אחריות. משפט אחד מצטרף לחיי ומלווה אותי מאז: "אני לוקח אחריות על בריאותי ומחלותיי"

לשוב להיות בריא

בחנות הספרים ליד כיכר ציון בירושלים אני מחפש את הספר שנורית המליצה עליו: "לשוב להיות בריא" של סימונטון. הספר יצא לאור בעברית כמה שנים קודם, ונעלם מן החנויות מזמן,  היא אמרה, אבל אומרים שזה ספר טוב, כדאי לחפש.
אני שואל על הספר ולהפתעתי הוא נמצא. אמנם כמה שנים שהוא לא היה בחנויות, אבל בדיוק יצאה מהדורה חדשה והספר היגיע השבוע לחנות. איזה יופי. קניתי את הספר, אחד הספרים המשמעותיים המלווים אותי עד היום.

כשנגיע לגשר

נסעתי שוב אל הרופא שלי, שרה הצטרפה אלי (בפעם ראשונה והיחידה). ביקשתי ארכה של חודש לנסות דרך אחרת, ולבוא להבדק שוב. הוא הגיב בשלילה, כמעט בעוינות, שולל בתקיפות כל פשרה וכל אפשרות אחרת. אני זוכר את מלותיו ואת קולו היטב עד היום. לא אין שום דרך אחרת להתמודד עם הסרטן הזה "לא ביו- אנרגיה ולא ביו- פידבק", הדגיש בלעג מסויים. "הסרטן הזה הורג" הוסיף ואמר "לא משחקים איתו".
שרה שאלה מה יקרה אם בעתיד החומרים הרדיואקטיביים שאני לוקח יגרמו לי לחלות בסרטן אחר. "כשנגיע לגשר נעבור אותו" הוא השיב. התשובה הזאת לא נעמה לה בכלל.
מבלי שנשאל ענה הרופא לשאלה אחרת שלא שאלנו, (השאלה שגרמה לרופא של ארזה' שליין לגרד בראשו ולהסס לרגע) "גם לקרוב משפחתי הייתי אומר בדיוק אותו דבר" הוא אמר והצביע על מכשיר הפקס בפינת החדר. דרך המכשיר הזה, הסביר, הוא מטפל בקרוב משפחה חולה הנמצא בחו"ל.
הוא לא היה מוכן לשום פשרה, הרופא שלי. גם לא היה מוכן להמשיך במעקב רפואי אחריי כאשר אחליט אחרת, גם לא הסכים להעביר את התיק הרפואי שלי לבית חולים אחר. הרגשתי כאילו הרופא שלי זורק אותי מכל המדרגות. מזל שהמחלקה שלו היתה בקומת קרקע…

נסענו משם הביתה בתחושה כבדה. בדרך עצרנו בפרדס ליד בכביש ודיברנו שיחה קשה. אילו ידעתי אז לבכות, הייתי בוכה. כשהמשכנו לנסוע הבנתי ששרה השתכנעה. היחס שלו שכנע אותה לתמוך בי. את הרופא הזה לא פגשתי מאז. עד היום.