אחד במרץ 1990

בתחילת מרץ 1990 נודע לי כי הסרטן שלי חזר, בפעם החמישית, לאחר עשר שנים של הפסקה. סרטן בלוטת התריס, גרורות בריאות ובראש. ישבתי אצל הרופא שלי, פרפסור יואב הורן, שהיה אז מנהל מחלקה אונקולוגית בבית החולים "אסף הרפא" במרכז הארץ. הוא שידר ענייניות ומעשיות, עסקים כרגיל, הוא ליווה אותי כבר שש עשרה שנים, מאז חליתי לראשונה. בו במקום הוא קבע לי תור לטיפול ביוד רדיואקטיבי, מאה וחמישים מילי- קרי. חדר בידוד. עוד שבועיים. הכל כרגיל. יהיה בסדר.

אבל אצלי בפנים שום דבר לא כרגיל, ושום דבר לא בסדר. ההופעה המחודשת של הסרטן הכתה אותי בהלם. עשר שנים חלפו מאז הפעם הקודמת. חשבתי שזה מאחוריי. לאט לאט הפשרתי, לימדתי את עצמי לוותר על שכבות של הכחשה, להגיד את המילה סרטן, בגוף ראשון, תמיד בזמן עבר. האמנתי שכל זה מאחורי.

ועכשיו אני כאן, וגם הוא, בהווה. הסרטן חזר אלי. גוף ראשון הווה. אני – חולה – סרטן. לא רוצה. משהו צעק בי בפנים. אני לא רוצה כימותרפיה. אני לא רוצה יוד רדיואקטיבי. אני לא רוצה לחזור לגיהינום ההוא. אני לא רוצה בחילות והקאות, אני לא רוצה כאבים בלתי נסבלים בכל הגוף, אני לא רוצה את כאבי הראש ההם, אני לא רוצה לרצות למות.

ברגע ההוא התחילה לנבוט בי החלטה. עדיין לא החלטה ממש, אבל אולי עובר של החלטה לנסות דרך אחרת, אלטרנטיבית. לא אמרתי לרופא כלום. רשמתי ביומן את תאריך הטיפול, יצאתי, ונוסע הביתה.

בוקר

כמה שעות קודם לכן, באותו בוקר, אני אצל נורית, ברחוב שיינקין בתל אביב. אחרי שלוש שעות נסיעה. בחמש בבוקר יצאתי מביתי במעלות, משאיר שם את שרה ואת שלושת ילדינו. זו הפגישה הרביעית שלנו. היא מדברת איתי על חסימות אנרגטיות ורגשיות, ממששת את האוויר סביב גופי בתנועות מוזרות, עיניה מעפעפות לעיתים. בפגישה הקודמת היא ראתה את אנרגיית הסרטן שלי. עכשיו היא מנסה לטפל בו. היא מציירת ספירלות על גופי. קשה לומר שאני מתייחס ברצינות רבה לאבחנתה. לא באתי אליה בגלל הסרטן, כך חשבתי. באתי כדי ללמוד מחדש לבכות, אחרי עשרים שנה, באתי כדי לעשות משהו שונה, להפתח, הרגשתי טוב עם הפגישות שלנו. לא ידעתי להגדיר בדיוק מה ואיך. פשוט הרגשתי טוב.

עוד קודם לכן

כשמונה חודשים קודם לכן קרו כמה דברים. כאילו לא קשורים, ובכל זאת. לאחר הלידה של גל, שרה סבלה מבעיה רפואית קטנה, לא מסוכנת, אך כואבת ומציקה. הרופא הציץ וקבע שצריך ניתוח, בלי ספק, אין דרך אחרת. הניתוח קטן ופשוט, הוא הבטיח, הרדמה מקומית, בלי סיבוכים, תשתחררי באותו יום. שרה לא אהבה את זה. היא לא אוהבת בתי חולים, ולא אוהבת שחותכים אותה, אפילו בהרדמה מקומית, בלי אשפוז ובלי סיבוכים. שאלה, חיפשה, בררה ומצאה את נורית, הלכה לכמה פגישות, עשתה תרגילים בבית. תוך כמה שבועות הבעיה חלפה ועברה בלי סכין מנתחים. הבטתי בתהליך בהשתאות ולמדתי ממנו. הייתי בן שלושים, וזו הפעם הראשונה בחיי שהבנתי שרופאים אינם יודעים הכל.

נשימה ראשונה

בנסיון להבין מה עזר לשרה קבעתי פגישה עם נורית, סתם כדי להתנסות, אמרתי לעצמי. זה היה הטיפול הראשון שקיבלתי בחיי במה שקרוי רפואה משלימה. במשך כשעה שכבתי על מזרון, בעוד המטפלת מלטפת את האוויר סביבי, מרעידה את אצבעותיה ומעפעפת בעיניה. לא הרגשתי כלום. ואז היא אמרה: תנשום, אתה לא נושם. נשמתי עמוק ככל שיכולתי, זה לא סיפק אותה.

תנשום! היא אמרה ונסתה לעזור לי במגע יד על חזי. זה לא עזר. התאמצתי לנשום עמוק, לא הבנתי לאן אני אמור להגיע, לא ידעתי מה עוצר אותי.

ואז היא הניחה את ביטנה על החזה שלי ונשמה איתי. פתאום נשמתי. משהו נפתח בי. נשמתי נשימה עמוקה מכל מה שהכרתי וידעתי עד כה. הרגשתי שמשהו חדש קורה, לא הבנתי מה הוא. הפגישה הסתיימה.

אחר הצהריים

עוד שלוש שעות נסיעה, חזרתי הביתה מן הפגישה עם הרופא. סיפרתי לשרה את החדשות. התייעצנו. תחילה נראה היה לי שהיא מתנגדת לדחיית הטיפול הרפואי. אחר כך הבנתי שהיא חוששת, אך תומכת בדרכי. חשבתי שיהיה נכון להתייעץ שוב עם נורית, ואז להחליט. כך החלו כמה ימים של התלבטויות והתחבטויות. ימים של עמידה בצומת דרכים.