מלאכי האמת
מאת : טליה וינקלר, 21.11.08

פתיחה

לאחרונה סיימתי פרק שחור בחיי , פרק של טיפולים כימותרפיים מלווים בסבל בפחדים ובפסימיות. במקומו נכנסתי לפרק של אור ותקווה.

הכימותרפיה הייתה סיוט. ד"ר לה-שאן בספרו "הסרטן כנקודת מיפנה " מתאר מצב של סיוט : מצב בו אדם יודע שהדברים הגרועים שקורים עתה, הם רק התחלה ובעתיד יקרו גרועים יותר, אין לו שליטה של הנעשה, כי חייו מופקדים בידי אחרים, ולכל זה אין מגבלת זמן.

פעם שמעתי הרצאה של בחור שנפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפור, וכך הוא תאר את הרגשתו בתקופת השבי. כך הרגשתי אני בשבי מערכת הבריאות והכימותרפיה. הם היו האויב ששבה אותי ולא הסרטן. הסרטן כאמור יכול להיות נקודת מפנה. הוא צומת דרכים בה ניתן לבחור את הנתיב הרצוי, כמו במשפט: "הסרטן הוא הזמנה לגן עדן או לגהנום, והבחירה היא בידינו ". הידיעה שהכימותרפיה אינה בשליטתי, ועומדת להתרחש לזמן בלתי מוגבל הפכה אותה לסיוט, או לגהנום של חוסר תקווה , ואין גהנום גרוע מזה!

משהו בתוכי לחש – הפסיקי את הסיוט הזה , אולם מעניין שגם לגבי יציאה מסיוט יש התלבטויות. כאשר כולם אומרים לך שאתה צריך להיות שם- הממסד הרפואי, בני משפחה , חברים,למעשה מדינה שלמה קמה ואומרת לך "השאר בסיוט" אז אתה מתלבט. אולם עם הזמן הלחישה הפכה לשיח פנימי, והשיחה לצעקה רמה : "קחי אחריות לחייך, כי את היחידה שיכולה להציל אותם". כוח החיות שבי הוא שזעק, ובקש ממני לעבוד על בריאותי הפיזית, הנפשית והרוחנית, ולהגיע למקומות חדשים. " יש לך שליטה על הנעשה ויש מגבלת זמן. הסיוט יכול להגמר היום". כך נשמעה הצעקה שבתוכי, וכך נולדה התקווה.

הודעתי לרמב"ם על החלטתי להפסיק כימותרפיה והוזמנתי מיידית לשיחה עם הרופא שניסה בכל דרך להחזיר אותי לייאוש המצופה ממני כדי שאסכים להכנס שוב לסיוט. "את תחזרי לפה תוך כמה חודשים ואז כבר תהיי זקוקה למכשירי החייאה", אמר. "כימותרפיה עוזבים רק כאשר מפסיקה להיות יעילה, וזה מה שיקרה בסופו של דבר". "ומה קורה לאלה העוזבים כאשר היא מפסיקה להיות יעילה?" , שאלתי. הם חיים עוד מספר חודשים אמר. "ומה בדבר החלמה?" שאלתי. "מה זה החלמה?" החזיר לי בשאלה. "אני חושבת שזה ברור מה זו החלמה" עניתי במידה מסוימת של כעס. ואז יצא ה"אני מאמין" של אותו רופא :
"בודדים הם המחלימים במצב שלך. לעומת זאת אלפים מתים. הבודדים שהחלימו כותבים ספרים אודות החלמתם ובכך הם משלים ציבור שלם וזורעים תקוות שווא." ואני חשבתי לעצמי – מה זו תקוות שווא ? אין תקוות שווא. כל תקווה מרפאה !

יצאתי מהשיחה עם הרופא עצובה ומפוחדת, אך לא איבדתי את התקווה. כי מהרגע שנאחזתי בה היא הייתה מעין קעקוע המותבע בגופי ולא ניתן להסירו. יום אחרי השיחה כבר הגעתי לאמירים למרכז "התחדשות" והתחלתי את תהליך ההחלמה שלי.

דבר טוב אחד יצא מהשיחה עם הרופא : החלטתי שאם האנשים מתחלקים לאלה המתים מסרטן, ולאלה המחלימים וכותבים ספרים, גם אני אהיה בין כותבי הספרים. את הספר אתחיל לכתוב מייד, ואתאר בו את תהליך החלמתי תוך כדי התרחשותו. לספר שלי יקראו " מלאכי האמת".
אני מתפללת שהספר יעזור לי וגם יתן תקווה לאנשים נוספים. והנה תקציר מתוך דברים שייכתבו בספר :

אילו החיים היו פרי הדר עסיסי ומתוק, עטוף בקליפה ספוגית רכה , ומעליה קליפה קשה, ואנו בוחרים איפה לחיות, בתוך המתוק והעסיסי, או בתוך הקליפה הרכה, קרוב למתוק, או מעל הקליפה הקשה, הרי אני חייתי את רוב חיי מעל הקליפה הקשה. החלקתי עליה במקצועיות רבה כמו גולש סקי: למדתי, התחתנתי, גידלתי ילדים, קשרתי קשרים חברתיים, עבדתי, הקמתי ממלכה קטנה במקום עבודתי, עזרתי לאנשים רבים, וכל זאת על הקליפה. אני פעלתי על "טייס אוטומתי" והחיים ,ניתן לאמר, החליקו תחת רגליי. את שפע הטוב של חיי הרגשתי בצורה חלקית ולא מספקת, מבלי לחוות באמת את האושר והאהבה שבהם. לא אפשרתי לעצמי לטעום מהפרי האמיתי. לעומת זאת, על רגשות שליליים לא דילגתי, ואפשרתי לעצמי לחוש באמת, ובצורה כואבת, עלבונות וטינות, כעס ורגשות אשמה.

לעיתים נדירות חדרתי אל תוך הקליפה. לרוב ישבתי מעליה וחיכיתי שהעסיס יתיז עלי- שישימו לב אלי ! משפחת וחברי חשבו שאני מאושרת, בשל שמחה ועליזות שהפגנתי כלפי חוץ, אך היו אלה הגנות. למעשה ציפיתי מהסביבה שתבין עד כמה אני כמהה להגיע לרגשות חיוביים אמיתיים. לא הבנתי שאני היא זו שצריכה לעשות את העבודה ולחפש את הדרך אליהם.

אז מה הפלא שיום אחד לפני כ-10 שנים שמעתי צלצול השכמה בדמות סרטן שד , שאמר לי " קומי, לכי וחפשי את עצמך. לכי והשתחררי ממטענים שליליים ורגשות שחוסמים את דרכך אל האהבה. הזדעזעתי מעט, אך מיד הפעלתי את כל מנגנוני ההגנה, ואחרי כמה חודשים של טיפולים כימיים, כיביתי את הצלצול ונפרדתי מפרק זה בחיי. כך חשבתי !
לפני שלוש שנים זה כבר לא היה צלצול השכמה אלא ניעור, בדמות גרורות לעצמות. אני אכן התנערתי מעט, ואפילו הבנתי שאני צריכה להשתנות, אבל איך עושים זאת. הרי הדרך אל האמת רצופה מכשולים וכאבים, ואין עיוור יותר מזה שאינו רוצה לראות. אז עשיתי דרך קצרה, ואפילו התקרבתי מעט אל תוך הפרי, אבל מיד זחלתי חזרה אל המקום המוכר לי- קליפת החיים.

עתה , עם הופעתן של הגרורות במקומות שונים בגוף זה כבר לא היה צלצול וכבר לא ניעור. נזרקתי מהמיטה , וצנחתי על רצפה קשה וקרה. משם זעקו גופי ונשמתי- תתמודדי כבר , תשתני כבר! עברי לחיים של אמת ! כי אם לא, כאן מסתיימים חייך.

למרות הכל יש בי אהבת חיים, ויצאתי לחפש מלאכים שיעזרו לי להצילם. תחילה נתקלתי במערכת הבריאות, ולהם היתה עצה ברורה- "הרעילי את גופך" , הם צעקו בקול שופר. "אין דרך אחרת !" כל משפחתי וחברי הצטרפו לקריאתם וקראו גם הם – "הרעילי את גופך". למעשה כל העיר הצטרפה ותמכה ואמרה- "עלייך להרעיל את גופך". אני לתומי שאלתי " האם כך אנצל?" ומערכת הבריאות ענתה " לא !" וגם משפחתי וחברים היודעים מהו סופם של חולי סרטן לא באמת האמינו שניתן להנצל. "אבל הרעל הוא המלחמה באויב הנקרא סרטן", הם אמרו. "גם אם לא תינצלי כדאי לך להלחם עד טיפת דמך האחרונה, וכשתיפלי בשדה הקרב יהיה זה מות גיבורים, עטור תהילה. ביום מותך נוכל לאמר בוודאות שהערכנו אותך, כי נלחמת עד הסוף."

יש קסם בעצבות, במסירות ובהתחשבות בה מתיחסים לחולה סופני. אני כמעט נשביתי בקסם. חשבתי שזו החמלה והאהבה אותה חיפשתי. אפילו חשבתי שאני צריכה את המחלה!. חשבתי שהיא משרתת אצלי דברים רבים אליהם אני צריכה להתוודע ולכן עלי לשמור עליה. דברים כגון האפשרות לקחת הפסקה מזרם החיים, זמן לנוח ממתחים, לשבת ולחשוב. בכדי להנציח את הסרטן הייתי מוכנה לעבור כימותרפיה. כל זאת חשבתי והרגשתי עד שהבנתי שמדברים ברצינות על מותי. יש רמות של הבנה ומודעות עד שחשים את המוות על הבשר. זה לוקח זמן. לאוהבי חיים זו תחושה שלא ניתן להשלים איתה.

תחושת המוות החלה להכות בי כשהחל להפגע מרכז החיים- הלב שלי. המשאבה היקרה שמפמפמת בי חיים מזה 52 שנה , ואני כפויית הטובה התחלתי להתעלל בה . התברר לי שגם האווסטין וגם הכימותרפיה שקיבלתי שניהם יחד פוגעים בלב. התעוררתי לתחושה של פחד ממוות לאט לאט. הפעם לא נזרקתי מהמיטה, אלא התחלתי לשמוע דפיקות בראשי. דפיקות מצוקה רכות אבל מהירות וברורות. היו אלה דפיקות הלב שלי." הי את הורגת אותנו !" הם צעקו. "את נלחמת בסרטן , אבל בדרך אנחנו נופלים, כל שאר אברי גופך". "אבל אני אוהבת אתכם !" קראתי חזרה. " אז קומי וטפלי בנו" הם צעקו. אז שוב פניתי לרופא, וסיפרתי על דופק מהיר, לחץ דם גבוה וקשיים במאמץ פיזי, אך ראיתי שהוא אינו מודאג ממצב הלב שלי. אחר כך הבנתי שכאשר מטרתו היתה מלחמה בסרטן, אכן מצב הלב לא היה חשוב בעיניו. כאשר אין באמת חיפוש אחר חיים אלא אחר מלחמה ,משאבת החיים איננה חשובה. "מה בכל זאת אפשר לעשות ?" שאלתי. "כדורים ", ענה לי הרופא."מה יעשו הכדורים?" שאלתי. "הם ייצבו את הלב ואת לחץ הדם כדי שנוכל להמשיך ולהלחם בסרטן באמצעות כימותרפיה," ענה.

חזרתי הביתה וחשבתי, "האם אני באמת רוצה להלחם בסרטן?" תמיד שנאתי מלחמות . הרי אני אדם רודף שלום , ואני רוצה שלום בגופי. מלחמה תמיד באה מתוך פחד מהאויב, ואני לא מפחדת מהתאים סרטניים. הם לא האויב. למעשה אני אוהבת אותם, הם קריאת ההשכמה שלי. הם חלק מגופי ויכולים לחיות איתו בהרמוניה. ואז החלטתי- אחלק שטחים. חלק יקבלו התאים הסרטניים וחלק הבריאים. אחזק את גופי ואת נשמתי כך שיוכלו לעמוד בחלוקת השטחים. אנקה את גופי מרעלים, אאכיל אותו במזון בריאות, אישן טוב, וחשוב מכל אציל את נשמתי. אלמד איך לחיות בתוך הפרי האמיתי.

כך החלטתי להשליך את כלי המלחמה ולעבור לדרך של שלום, וכך מתה הכימותרפיה , עבורי. עתה פניתי אל מלאכי האמת, שיעזרו לי במסע אל ההבראה. שיעזרו לי למצוא את הדרך לפרי החיים האמיתי. שיעזרו לחוות את החמלה והאהבה שבתוכי, ואת הדרך לחיות עם גופי באהבה ובשלום. חיפשתי מלאכי אמת ומצאתי:
ראשית בעלי היקר, שמלווה אותי, ותומך כמעט בכל דרך שאני בוחרת לגבי הבראתי. אחר כך אלון רז הפסיכולוג שלי , שמלווה אותי בחיפוש האמת, צוות התחדשות שמלמדים אותי איך לחיות, אבנר שילה שאת הCD של דימיון מודרך שלו אני שומעת מדי יום, ומהאתר שלו קיבלתי כוח, עמותת תובנה שמלמדת אותי למדוט ולהכנס לתוך עצמי, חברותי הטובות ששומעות ומחזקות ללא ביקורת או שיפוט, משפחתי האהובה ,שבעצם אהבתם יש תמיכה, וכל כותבי הספרים וסיפורי ההחלמה, המחזקים ללא הרף את התקווה שבליבי.

תודה לכם מלאכי אמת יקרים, שאתם מסייעים לי למצוא את המסלול אל מסע ההחלמה, שהוא המסע אל האמת שלי , שהוא המסע אל תוכו של פרי החיים. ותודה לי על אהבת החיים שבי ועל שהיה לי הכוח והאומץ להשליך מעלי כלי מלחמה, ולצאת ולחפש אתכם.

אין לי ספק שתוך כתיבת הסיפור שלי אמצא עוד מלאכי אמת רבים , והם יופיעו בהדרגה. כפי שאלון אמר " כשיוצאים למסע מגיעים למקומות נפלאים " (ד"ר סוס) ואני מוסיפה : "כשיוצאים למסע פוגשים אנשים נפלאים ! "