5 ביוני 2008

תקציר הרצאה: לקיחת אחריות וחיפוש משמעות בחיי – מפתחות להתמודדותי המוצלחת עם מחלת הסרטן.

שמי יונה אילון, אני בת 62, נשואה, אמא לילדים, סבתא לנכדים.
הסיפור האישי שלי על קצה המזלג הוא סיפור על דרך מיוחדת של קשר גופנפש, או אם תרצו: ניצחון הרוח על החומר. לפני 10 שנים התגלה בגופי ואובחנתי באבחנה קשה של סרטן השחלה. המשבר שעברתי הפך להיות נקודת-מפנה חיובית של התחדשות בחיי.

במובן מסויים אפשר לומר שקרה לי נס. ובמובן אחר אפשר אולי לומר שיצרתי נס.
אבל בעצם מהו נס? והאם בכלל יש ניסים?…
אני זוכרת את עצמי שוכבת בבית החולים לפני 10 שנים, מרץ 1998, אז כשהכול התחיל, התפללתי בליבי: אלוהים, תעשה לי נס! תעשה שיתברר שהכול היה סתם טעות! שזה לא נכון! ואז קרה דבר שאולי נראה כביכול פעוט וחסר חשיבות: בבית החולים, לאחר הניתוח הראשון, קיבלתי מבתי במתנה את ספרה של לואיז היי "אתה יכול לרפא את חייך". אני זוכרת איך כותרת הספר היכתה בי: אתה יכול לרפא את חייך! משמע: אפשר לרפא את החיים! לאו דווקא את הסרטן! ואולי ריפוי החיים הוא החשוב יותר. המשמעותי יותר. מה שהתברר לי בהמשך הדרך, לאורך כל הדרך מאז ועד היום, הוא שאם אנחנו עסוקים בריפוי חיינו, אם אנחנו לומדים לבטא את עצמנו ולחיות את חיינו במלואם, הפלא ופלא, יש סיכוי שהסרטן, או כל מחלה אחרת, יעצרו, יירדמו, יקפאו, ואולי גם יתחילו לסגת ולעבור ממהלך קדמי למהלך אחורי.
אפשר להגדיר את הנס שלי בכך שלאחר 10 שנים, עם דיאגנוזה חמורה של סרטן שחלה שלב שלוש, עם הישנות אחת ושניה ושלישית, ועם תוחלת חיים די קצרה, אני כאן וחיה בטוב, מרגישה בסדר. רוחי איתנה ואני נאמנה לעצמי ומחוברת לרגשות שלי, מה שגורם לי לפעמים להרגיש בריאה משהייתי אי-פעם. אולי אפילו בריאה יותר ממה שהייתי לפני שהתגלה הסרטן. ואני כאן בניגוד לסטטיסטיקות, בניגוד לתחזיות והנבואות השחורות שהיו לרופאים שלי לאורך הדרך. במובן מסויים אפשר לומר שאכן קרה לי נס. אבל עם כל הכבוד, ויש כבוד, הנס האמיתי שקרה לי הוא שהצלחתי להשתמש במשבר שעברתי כמנוף לצמיחה אישית ולהחלמה. הנס שקרה לי הוא שהצלחתי למלא את חיי בשמחה, בצמיחה ויצירה, עם הסרטן, למרות הסרטן, או אולי דווקא בגללו. הנס שקרה לי הוא הגילוי של הקשר הפנטסטי המדהים בין הגוף לנפש. הקשר ביני לבין הרגשות שלי. הנס שלי מתבטא בלקיחת אחריות וחיפוש משמעות בחיי בדרך ההבראה. כלומר: תהליך החיפוש והגילוי הוא הנס בכבודו ובעצמו.

חשוב לציין שלא כל הדברים שאני משתפת בסיפור האישי שלי, אמורים להוות המלצה חמה או עצה לכל אחד. בשלב מסויים בתהליך הבראתי, בהישנות הראשונה בשנת 2000 סירבתי לכימותרפיה, בשלב אחר, לאחר הניתוח השני שעברתי בשנת 2003 סירבתי להקרנות, דחיתי טא-מוקסיפן שהמליצו לי לקחת, ובהזדמנות נוספת, לאחר התלבטויות קשות, ולאחר ששקלתי היטב את הסיכויים לעומת הסיכונים, אף סירבתי וביטלתי ברגע האחרון ניתוח גדול מאוד שעמד להיערך בגופי. מכאן שלא כל מה שמתאים לאדם אחד – מתאים לאדם אחר.
נכון שהסיפור שלי מעיד על נחישות ואומץ לב מצדי. קיבלתי החלטות קשות ולקחתי אחריות מלאה על החיים שלי. השומעים אותי יכולים לשאוב השראה ולהתחבר עם אומץ ונחישות שלהם. יחד עם זה חשוב להגיד שכל אחד בתהליך ההבראה שלו בוחר בדרך שלו.
ויש תמיד יותר מדרך אחת להבראה.

זה הזמן לציין בהכרת תודה את צוות הרופאים שלי במחלקת גניקולוגיה אונקולוגית בבית חולים תל-השומר, בראשותו של פרופ' גלעד בן-ברוך, אשר מלווים אותי לאורך כל הדרך. הם מכבדים ומעריכים את הדרך שלי. ואפילו מודים בפה מלא כי בדיעבד, למרות שהלכתי בניגוד להמלצות שלהם, נהגתי בתבונה. והעובדות מדברות בעד עצמן: לפני כ 8 שנים, בביקורת-רפואית, זה היה כשנתיים וחצי לאחר הניתוח הראשון והטיפולים שכן עברתי, אמר לי הרופא בבית-החולים שהגידול חזר והוסיף וקבע באופן נחרץ ומוחלט ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאני חייבת לקבל שוב כימותרפיה. שאלתי אותו: למה אתה מציע לי כימותרפיה? האם זה ירפא אותי מהסרטן? והוא ענה: לא, זה לא ירפא אותך מהסרטן.
ומשהקשינו, בעלי ואני, והוספנו ושאלנו: אם כך, לשם מה אתה ממליץ לתת לי כימותרפיה? הוא ענה: כדי שתוכלי לקנות לך שנה-שנתיים. שאלתי: ואת אותן שנה-שנתיים שאתה מציע לי, האם אצטרך לעבור אותן לסירוגין עם טיפולים כימותרפיים עד סוף ימי חיי? והוא הודה וענה: כנראה שכן. אמרתי לו: בחיים שלי יותר לא תיכנס כימותרפיה לגוף שלי. אני מעדיפה למות ולא לקבל כימותרפיה, שממילא, במקרה שלי, לא ממש עוזרת. מאז אותו מפגש עם ד"ר גוטליב בבית-חולים תל-השומר, עברו לא שנה ולא שנתיים אלא כ 8 שנים, אותן אני חיה באיכות-חיים די טובה רוב הזמן. מה שמלמד אותנו שהרופאים אולי יודעים לתת לנו דיאגנוזה. אך לא תמיד הם יודעים לתת פרוגנוזה.
סירובי לכימותרפיה לא אומר שהרמתי ידיים ונפלתי בזרועות פתוחות אל עבר גורלי בייאוש וחוסר-אונים. להיפך. בנחישות ובאמונה העדפתי הומיאופתיה על פני כימותרפיה. בחרתי בחירות משמעותיות מאוד למען הריפוי שלי והעדפתי מדיטציה יום-יומית וחיזוק כוחות הגופנפש לרפא את עצמו. שתיתי מיץ עשב חיטה ומיצי ירקות אורגאניים. אפשרתי לעצמי להתחבר עם רגשות שהיו מודחקים ואצורים בתוכי. הרשיתי לעצמי לבטא ולשחרר רגשות קשים, כדי להתמלא בשמחה פנימית טהורה. העמקתי את הרובד הרוחני בחיים שלי. עסקתי ואני עדיין עוסקת בשילוב הרובד הפיזי עם הרובד הנפשי, הרגשי והרוחני, כחלק מחיפוש המשמעות בחיי. הגשמת עצמי כמטפלת ומורת-דרך לאחרים, אף היא מהווה חלק מתהליך חיפוש המשמעות. והדרך עוד נמשכת ארוכה.

הסיפור שלי הוא סיפור של קשר גופנפש. מניסיוני, וכפי שחוויתי על בשרי, אני מאמינה כי הגוף והנפש הם יחידה אחת. לא עוד גוף ונפש אלא גופנפש! במילה אחת. כולנו לומדים יותר ויותר על היחסים המפליאים ועל ההשפעה ההדדית בין הגוף לנפש. אפילו הרפואה המערבית מתחילה להכיר בכך שבריאות וחולי לא רק קורים לנו. הם חלק מדפוס חשיבה, חלק מהגופנפש. כל המחלות, יהיה זה סרטן, סכיזופרניה, או התקררות, מקורן בגופנפש. הגוף והנפש הם בלתי נפרדים, ויש משמעות גדולה לעולם הרגשי והנפשי של כל אדם, לאמונות, למחשבות, רגשות, דפוסים, לאהבה, תקווה, שמחה, אמונה ושלוות-נפש – יש השלכות פיזיולוגיות! דיכאון וייאוש – משפיעים על הגוף!

אנשים שואלים אותי: אז מה, אז עכשיו את נקייה? הבראת? ניצחת את הסרטן?
ולי אין תשובה פשוטה וברורה לשאלות הללו. כי אני מרגישה חוסר-נחת מהחלוקה של בני-אדם ל ח ו ל י ם ו ב ר י א י ם. אני באה להציע הסתכלות רחבה וכוללת יותר של המושג "בריאות": במושג "בריאות" אין מאבקים וניצחונות, אין מלחמה, כמו המלחמה של האגודה למלחמה בסרטן, אין כאן מלחמה אלא מבריאים, שנמצאים בשלב זה או אחר בתהליך הבראתם / החלמתם. ובהסתכלות מעמיקה וכוללת הרי כולנו מבריאים. וכולנו זקוקים לריפוי. גם מי שאובחן באבחנה של מחלה מסוימת, וגם מי שנחשב "בריא" באופן רשמי. כולנו נמצאים בתהליך של הבראת חיינו. כמו שאין דרך לשלום, אלא השלום עצמו הוא הדרך. כמו שהאושר הוא מסע ולא יעד. כמו תהליך חיפוש משמעות בחיים, כך גם ההבראה היא תהליך ולא מטרה.
במסעי לקראת בריאות למדתי עובדה פשוטה והגיונית, שמשום מה הפתיעה אותי בהתחלה: כל אדם מת אך לא כל אדם חי! כמו שאמר אברהם לינקולן: "בסופו של דבר מה שקובע הוא לא כמות השנים בחייך, אלא כמות החיים בשנותיך". בתחילת המסע שלי, לפני 10 שנים, מיוסרת, מבוהלת, המומה והלומת צער, הצטרפתי לקבוצת תמיכה חוסן, שנעשתה עבורי קורס לצמיחה אישית. נחשפתי שם לרעיונות אשר נראו לי בהתחלה מוגזמים, מקוממים, קצת מוזרים ואפילו די משוגעים. מנחה הקבוצה עומרי ציטרון, הזכיר חסימות רגשיות כגורמות לסרטן, דיבר על לקיחת אחריות בחיים, טען שהסרטן זה לא סוף העולם אלא רק למי שרואה זאת כך. לדעתו סרטן הינו משבר וכמו כל משבר הוא גם הזדמנות לתיקון וריפוי החיים. במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי: איך אפשר?! הבן-אדם השתגע?! בשבילי, שחרב עלי עולמי, זה כן סוף העולם! אבל אז התחלתי ליצור קשר עם האני הפנימי שלי. והתודעתי לשיטת הנשימה המעגלית, שעזרה לי מאוד בתהליך ההבראה שלי. ומשנפקחו עיניי להבנה העמוקה בדבר הקשר הפנטסטי המדהים בין גוף לנפש, משחדרה לתודעתי ההכרה שלמעשה הנפש והגוף יחד הם בעצם יחידה בלתי נפרדת אחת, משקלטתי שאף פעם לא מאוחר מדי לעשות שינוי בחיים מתוך בחירה… הסכמתי להקשיב היטב לתבונת-לבי אשר רמזה לי שמאחורי המנגנון הפיזי קיים כוח מופשט סמוי מן העין השותף ליצירת מחלה או בריאות.

המשבר שעברתי הפך להיות נקודת-מפנה חיובית של התחדשות בחיי: מפנה בו לקחתי את גורלי בידיי, פשוטו כמשמעו. כך למדתי שכל קושי עשוי להוות מקור של כוח, או הזדמנות לצמיחה ולשחרור מפחד. לעיתים מגיעה הישועה מתוך מעמקי התהום.
כפי שכותבת רחל נעמי רמן: "כל חומרי חיינו – השמחות שלנו, האהבות, האובדן ואפילו המחלות, יכולים להפוך לברכות. לפעמים פצע הוא מקום המפגש הראשון שלנו עם החיים.
זהו המקום שבו אנו לומדים להכיר בכוחם של החיים ובמשמעותם".