הם היגיעו לביתי יום אחד, לפני כמה שנים. זוג צעיר תינוקת קטנה. הם היו מבוהלים ומפוחדים מאוד, אבל הסיפור בפיהם היה מולא בעיניי.

גילי ומירב הרגישו חוסר ביטחון. הם הרגישו שכל המדינה ומוסדותיה רודפים אחריהם, דלקים בעקבותיהם.

הפ הרגישו שאי אפשר לסמוך על אף אחד, גם לא על הרופאים שאמורים לטפל בהם ובבת שלהם.

במיוחד על הרופאים קשה היה להם לסמוך.

יחד עם זאת, הם רצו לספר את סיפורם.

חשוב היה להם שהסיפור שלהם יישמע.

כמו מבריאים אחרים שסיפורם מופיע כאן, חשוב היה להם לספר, להרגיש שמקשיבים להם. להרגיש שהם מובנים.

חלק מגיבורי הסיפור שלהם מופיעים גם בסיפור שלי. חלקם מופיעים בשני הסיפורים בתפקידים שונים, ואפילו מנוגדים.