מקרבן ליוצר
מאת: אבנר שילה וויקי לפלמן

בגיל 19 אובחנה ויקי כחולת סרטן מסוג אדנו- קרצינומה שלב 4 בשחלות ובחלל הבטן. הרופאים 'נתנו לה' שלושה חודשים, וקראו להורים שלה לבוא בדחיפות לראות אותה לפני שתמות. מאז עברו 28 שנים. כיום ויקי אישה בריאה ותוססת, מלאת אנרגיה ואופטימית, העוסקת בטיפול בתנועה ומלמדת במכללה לרפואה משלימה.

הדרך לריפוי היתה מאוד ארוכה. ארבע השנים הראשונות היו מאוד אינטנסיביות. ויקי קיבלה הרבה טיפולים ברפואה קונבנציונלית. "ידעתי שזה לא יביא לי ריפוי, אבל זה קונה לי זמן".

ויקי ניסתה המון שיטות כדי להבריא. עשתה המון דברים. בדקה הרבה אפשרויות. "אני אפילו לא זוכרת את כל מה שניסיתי" היא אומרת בחיוך.

ויקי מרגישה שהריפוי שלה ממשיך כל הזמן. "כל זמן שאני חיה".

במשך כמה שנים ויקי היתה מטופלת אצל רפי רוזן, שעשה בשנים ההן עבודת גוף-נפש לפי שיטת וילהלם רייך (ביו- אנרגיה).

החיים לפני פרוץ הסרטן

"הייתי צעירה מאוד כשחליתי- בת 19. אבל תשע עשרה שנים דחסתי ודחסתי פנימה יותר ויתר ויותר"
המשפט הזה, שיפורט בהמשך, מלווה בתנועת יד של דחיסה מאזור הצוואר כלפי מטה- אל הבטן.

עוד לפני שהתגלתה התחלה היו לויקי סימפטומים גופניים. היא חשבה: 'זה פסיכולוגי' עד שלא יכלה לעמוד יותר על הרגלים.

שנתיים קודם, היה לויקי חבר בארגנטינה, ארץ הולדתה, באוניברסיטה. היתה בינהם אהבה גדולה וגם שותפות רעיונית- פוליטית. היא רצתה לחיות איתו. התוכנית הזו לא נראתה להוריה של ויקי, מסיבות שונות. הם  לקחו אותה לישראל. ויקי חשבה שהיא נוסעת לשלושה חודשים, וחוזרת להתחתן עם אהובה בארגנטינה.  "אבל החזיקו אותי בארץ שנה שלימה. חיתנו אותי עם מישהו שלא רציתי…"

כשויקי מספרת על כך, קשה לי לקלוט שהיא מספרת על עצמה. היא נראית לי אישה כל כך חזקה, עצמאית, מליאת חיות ובטוחה בעצמה. כיצד יתכן שהיא נתנה לאחרים, אפילו להוריה, לשלוט בגורלה עד כדי כך? להוביל אותה לארץ אחרת, להנשא לאיש ללא אהבה? ולחיות חיים שלא היא בחרה בהם?

ויקי נכנסה למצב פסיבי. "במשך שנה התבכיינתי על מה שאיבדתי". זה היה מספיק בשביל לבנות סרטן סופני.

ויקי עושה אבחנה מעניינת בין בכי להתבכיינות. הבכי יוצר פורקן רגשי ומאפשר שינוי. ההתבכיינות רק דוחסת יותר ויותר מרירות פנימה, ומקבעת את המצב

"לפעמים אני שוכחת, ואני חוזרת להתבכיין."

הכנות של ויקי נוגעת ללבי ומעוררת בי הזדהות. האם זו הסיבה שאנו מספרים שוב ושוב את סיפור מחלותינו והבראתנו?

בתקופה ההיא ויקי הרגישה מאוד כלואה- ממש לכודה. זה היה מאוד מאוד לא טוב בשבילה. כמו אינדיאנים שמכניסים אותם לכלא- הם מתים.

עומק הקשר של ויקי לאינדיאנים יתברר יותר בהמשך…

תקופה ארוכה ישבה ויקי בכסא גלגלים. נתנה לאחרים להוביל אותה, בכל המובנים. היא האמינה ש"הם" (הרופאים, ההורים, המטפלים) יבריאו אותה.

שנה שלימה קיבלה כימותרפיה. בשנה השניה אמרה: אי אפשר לחיות ככה.

כל המשפחה שלה, וגם הרופאים, שיקרו לה בקשר למחלתה. נתנו לה אבחנות שקרית. לא סיפרו לה שהיא חולת סרטן.
יום אחד ישבה ויקי במספרה, מתחת למייבש השיער, וקראה בעתון נשים מאמר על הרופאה שלה. היה כתוב שם שהיא הרופאה הטובה ביותר לסרטן במזרח התיכון. כך הבינה שהיא חולת סרטן.
ויקי חזרה הביתה ושאלה את ההורים שלי: "זה נכון שאני חולת סרטן? למה לא סיפרתם לי?"
באותו יום עזבה את בית ההורים. כעבור זמן קצר עזבה גם את בעלה הראשון. ויקי רואה בעזיבת בית ההורים והגרושין חלק מתהליך ההבראה שלה.

כשויקי מספרת על כך חשוב לה לא להשמיץ את הוריה. היא לא רוצה שישמע כאילו הם ה"רעים" בסיפור. הסיפור הזה הוא על ויקי, על הפיכתה מאישה מובלת בכסא גלגלים למובילה את עצמה, עומדת על רגליה וחיה את חייה.

אחר כך פגשה את לאונרדו- בעלה השני והנוכחי, לאונרדו הוא מוסיקאי שכבר אז התעניין בדרכי ריפוי לא קונבנציונליות. כבר 25 שנים הם יחד. לאונרדו ידע מההתחלה שויקי חולת סרטן. ויקי לא ידעתי שהוא יודע. "הוא הדריך אותי בדרך ההבראה ופתח לי דלתות לעולמות שלא הכרתי."
אחד ה"עולמות" הלא מוכרים היה רפי רוזן. רפי רוזן היה מטפל וחוקר שהלך בעקבות וילהלם רייך בגישת "ביו-אנרגיה". בהדרכתו התחילה ויקי לעבור מסע אל הרגשות שבתוך הגוף. "קילוף שכבות של טראומה, פתיחת עצב, כעס ותיסכול"
ויקי חיפשה דרכים להביע את רגשותיה. היא חשבה על ריקוד, אך למרבית הצער היא לא יכלה לרקוד עדיין- היא ישבה בכסא גלגלים. ויקי שאלה את הרופאה שלה אם היא תוכל לרקוד. הרופאה הציעה לה להתחיל בנגינה על פסנתר. היא אכן למדה לנגן בפסנתר, ומאוחר יותר, כאשר היא התחזקה יותר, התחילה לרקוד.

על הקשר בין הריקוד, הרגשות והריפוי כתבה ויקי, שנים רבות אחר כך, במאמרה:
"מתח והרפיה הם המרכיבים הבסיסיים בהמשכיות הדינמית. קיים קשר קרוב כל כך בין תנועת השרירים לבין היחס הנפשי, שלא רק שהיחס הנפשי מתקשר עם מצב השרירים אלא שכל תנועה של מתח והרפיה מעוררת יחס ספציפי…כל רגש מתבטא בתנוחת הגוף וכל הבעה רגשית קשורה לשינוים אופייניים בתנוחת הגוף".

מושגים אלה הם תרומה נוספת לרעיון שרואה קשר הדוק בין גוף נוקשה ולא גמיש לבין נוקשות באישיות, וככל שגדלה הנוקשות של הגוף, גדלה גם הנוקשות של האישיות, וזו נקודה שיוצרת או מחמירה מצבים מסוימים שהביאו את האדם לחלות בסרטן ולהכנס למעגל שלילי של הרס עצמי. כאן, התרפיה בריקוד יכולה לספק  טכניקות ושיטות מאוד יעילות כדי להתחיל תהליך שיכוון את החולה בסרטן לקבלה-עצמית, להחלמה ובסופו של דבר, לבריאות"

בנוסף, הלכה ויקי להמון מרפאים ומטפלים בשיטות שונות. בין השאר עשתה דיאטות טבעוניות מוזרות לתקופות קצרות וארוכות. "שמונה חודשים אכלתי רק מלפפונים ותפוחים". קבוצה של חברים טובים שליוו את ויקי באותה תקופה הצטרפה אליה להרפתקאות הטבעוניות, והעניקה לה תמיכה רגשית והומוריסטית.

ההתייעצות עם מטפלים רבים ומגוונים העלתה על פני השטח את בעיית הסתירות. ויקי מספרת על כך בהומור אופייני: " בשלב מסויים הייתי בטיפול אצל שישה או שבעה מטפלים ורופאים שונים. כל אחד מהם אמר לי: "תעשי מה שאני אומר לך, אחרת תמותי!" כמובן שלא יכולתי לעשות מה שכולם אמרו לי, כי הדרכים שלהם היו סותרות…"

בעקבות התופעה הזו הגיעה ויקי למסקנה שהיא, ורק היא, יכולה לקבוע מה טוב בשבילה ומה ירפא אותה. על כך כתבה ויקי במאמרה:
"אם כן מה שעלנו לעשות זה לא להלחם רק מבחוץ ובכך להזין את החלק הפסיכולוגי החלש שגורם לאדם להרגיש ש"אין לו מה לעשות" ולכן אחרים (הרופא, אלוהים (  יפתרו לו את הבעיה. אנו צריכים לתרום בצורה הוליסטית לחיזוק ולהזנה של החלק החזק, היצירתי והבריא שכל אדם מכיל בתוכו ושמאפשר לו להתרפא וגם לשנות את התפתחות המחלה: הוא יעבור, ממצב של קורבן למצב של יוצר ( יוצר הבריאות או החולי, האיזון או אי-האיזון בחייו)".

כחלק מתפיסה זו, ועם התחזקותה הפנימית, החלה ויקי לסרב לחלק מן הטיפולים הרפואיים שהוצעו לה. הרופאים נדהמו מגישתה זו. כאשר בקשה מהם להכין סיכום מפורט של מחלתה והטיפול בה, הם טרחו לפרט ולהדגיש כל סירוב שלה לכימותרפיה או לטיפול רפואי אחר.

שנות האקסטזה והגשמת החלומות

שלוש שנים חלפו. ויקי התחזקה, קמה מכסא הגלגלים, הפיזי והמנטלי. הטיפולים הכימותרפיים לא היו נחוצים עוד. השלב הבא בתהליך ההבראה של ויקי הגיע. שלב הגשמת החלומות. ויקי מתארת שלב זה כ"שבע שנות האקסטזה"
את שנות האקסטזה התחילה ויקי בנסיעה ללימודי מחול בלונדון. "ריקוד היה אחת התשוקות הכי חזקות בחיי, שלא יכולתי ליישם עד אז" החוייה של מעבר מכסא הגלגלים לאולם הריקודים היתה מהממת. "לא יכולתי לעזוב את הסטודיו. אחרי שעות הלימודים, כששאר התלמידים הלכו לבלות בלונדון, אני נשארתי בסטודיו ורקדתי לבד"
משם נסעה ויקי לארה"ב, שם פגשה אנשים שמהם הבינה לראשונה כמה מיוחד הוא סיפור הבראתה. ויקי הרגישה שהיא "רוכבת על הגל של החיים" או, בדימוי אחר "יושבת בלימוזינה שלוקחת אותי לאן שאני צריכה"

אך ארצות הברית לא היתה היעד העיקרי של נסיעתה. ויקי היתה חדורה בדחף עז להגיע אל האינדיאנים החיים ביערות העד של האמזונס בברזיל.

עם האינדיאנים באמזונס

המשאלה של ויקי היתה לא היתה פשוטה להגשמה. למעשה, היא נראתה בלתי אפשרית. לכל מקום שויקי היגיעה אליו בדרך, נאמר לה שאי אפשר להמשיך. אבל היא המשיכה בכל זאת.
תחילת המסע אל האמזונס היתה בצפון ברזיל, במשרדי עמותה המגנה על האינדיאנים. כבר שם נאמר לויקי שאסור לה להגיע לאינדיאנים. בכל זאת נמצא האיש שיוביל אותה אליהם. המסע כלל טיסה במטוס קטן ורעוע אל האמזונס, משם נסיעה ארוכה בג'יפ, וכשלג'יפ לא היה לאן להתקדם התחיל המסע הרגלי- מרחק עצום בתוך היער. "לפנינו הלך איש עם מצ'טה- סכין גדולה- ופתח את הדרך. בלעדיו אי אפשר ללכת ביער"

ויקי היגיעה אל האינדיאנים. מייד כשהיגיעה עוררה את סקרנותם. הם התחילו להריח אותה. ויקי החליטה לעשות כמוהם ורחרחה אותם חזרה. כך נוצר האמון הראשוני. מישהו מהמבקרים שימש כמתורגמן. ויקי למדה כמה מילים בסיסיות ונשארה עם האינדיאנים.
חודשיים שהתה ויקי לבדה בחברתם. רוב היום היו הנשים עם עצמן, עוסקות בעבודות שונות. בחברת הנשים בלבד היו כל הנשים, כולל ויקי, ערומות לחלוטין. כאשר נפגשו עם הגברים הן לבשו בגדים. ניכר בהן שמישהו זר לימד אותן שיש ללבוש בגדים בחברת גברים. הן לא הבינו למה, ולא התביישו כלל בגופן.

הנשים האינדיאניות, וויקי בינהן, הלכו אל הנהר להכין כלים. הן השתמשו באדמה הבוצית במקום. ויקי הכינה כלי ושאלה אם זה טוב. "כן, זה טוב" ענו לה. ויקי שאלה שוב. מורכבות התקשורת המערבית גרמה לה להרגיש חוסר אמון כלפי התשובה שקיבלה. אך האינדיאנים היו פשוטים יותר, ישירים יותר. אצלם "טוב" זה טוב.

יום אחד הכינה ויקי פרצוף אנושי פשוט מן החימר שאספה. הנשים שאיתה התייחסו לפרצוף כאל יצור חי. הן השתעשעו איתו, שיחקו וצחקו במשך שעות רבות.

ויקי למדה מהם את חכמת הפשטות והקרבה אל הטבע. פשטות התקשורת הבין- אישית והשפה, פשטות העבודות, היכולת לצחוק ולהנות מדברים פשוטים. האהבה של ויקי לאנשים ונשים אלו ניכרת בה עד היום. תקופת החיים שחייתה איתם משפיעה עליה עד היום.

לאחר חודש וחצי חלתה ויקי במלריה, היה לה חום גבוה מאוד. ויקי ידעה שהיא חייבת לצאת משם כדי להבריא ולחיות, אבל לא לה היתה כל דרך לצאת. על הדרך הפלאית שלה החוצה מן היערות מספרת ויקי:
"יום אחד אמרתי: היום אני חייבת לצאת מכאן! פתאום הופיע האיש עם הסכין. הלכתי אחריו כמה ק"מ כשהוא פותח את הדרך עם הסכין. הגעתי לאפיסת כוחות, ואז עבר במקום איש עם חמור. הובילו אותי על החמור למקום שבו, פעם בשלושה ימים, עובר אוטובוס. עם האוטובוס הגעתי לעיירה שכוחת אל, ומשם (לאחר הרפתקאות רבות) הגעתי לריו דה ז'נרו, שם טיפלו בי היטב ונרפאתי מהמלריה."

סגירת מעגל

לאחר ההבראה מהמלריה הבינה ויקי שעליה לחזור לארגנטינה, למקום שבו חייתה כאשר התגלתה מחלתה, ארבע שנים קודם. כאשר ויקי היגיעה  לשם כולם נדהמו. הם היו בטוחים שהיא כבר מתה מזמן. כך היתה לה הזדמנות ללמד רופאים אונקולוגים ופסיכיאטרים על הקשר בין גוף, נפש, וריפוי הוליסטי. האנשים הפשוטים יותר במקום המציאו לה כינוי: האישה שיצאה מתוך האדמה"

לאחר סגירת המעגל הזה, חזרה ויקי לארץ והתחילה ללמוד טיפול בתנועה (dance therapy)
כמטפלת, היא עובדת הרבה בתנועה ובמגע, ומשתמשת הרבה באינטואיציה וב"פארה חושים, מודעות קולקטיבית ותהודה נשימתית". כאשר היא מטפלת, היא מתחברת למטופל במגע ובתנועה, ונכנסת למצב של ריק מחשבתי- מין מרחב נקי, שאין בו ציפיות או מחשבות רגילות. בתוך המרחב הזה נוצרת אפשרות למחשבה עמוקה יותר, לקבלת מידע גבוה ועמוק ואישי יותר. המידע הזה מתקבל מתוך חיבור אישי שהוא מעבר לזמן ולחלל, מקום שאין בו הגדרה ואין לו כרונולוגיה. המקום שבו נוצרים החלומות. אז נוצר ה"הידהוד הנשימתי". ויקי מרגישה שהיא מקבלת מידע על המטופל, והיא מעבירה את המידע הזה בלי לדעת האם ואיך הוא רלוונטי למטופל.
ויקי רואה את עבודתה כמטפלת כהמשך של תהליך ההבראה שלה, וכנובעת מתוך ההבראה שלה. "זה תורם להתפתחות שלי ושל אחרים, זה התפתחות של תהליך ההבראה שלי, ההבראה שלי היתה תהליך מאוד עמוק שאפשר לי לגדול ולהתפתח ולעזור לאחרים. "זה היה שווה הרבה פחות אם זה היה רק תהליך ההבראה שלי"

כיום ויקי מנהלת את מרכז אלמה