[ מתוך "משמים המטירו עלי פרחים" / ארזה' שליין © ]

מאת: ארזה' שליין

ארזה' חלתה במלנומה ממאירה שלב 4 ו"נקצבו" לה כמה חודשי חיים בלבד. היא בחרה בדרך של ריפוי עצמי. כיום, בגיל שמונים פלוס, קרוב לעשרים שנים אחר כך, היא אשה פעילה ומלאת חיים. בשיחה שלי איתה לפני כמה חודשים, ספרה לי ארזה' על כוונתה לעבור לגור בבית דיור מוגן סמוך לעיר מגוריה. מאז שעבר לדיור המוגן, התמעטו השיחות שלנו. המעבר של ארזה' אל בית הדיור המוגן הוא סוג של הגשמת משאלה עבור חולי סרטן רבים.

נחזור לתחילת הקשר של ארזה' ושלי:

פגשתי את ארזה' לראשונה בסדנא בהנחיית שין טאראימה במכללת רידמן בחיפה, סדנא שבה שימשתי מתוגמן. ארזה' נגשה אלי היציגה את עצמה, ואמרה שסיפורו של שין הזכיר לה את פתיחת הספר סיפור מאת חליל ג'ובראן. היא לא זכרה את הסיפור בדיוק, אבל זכרה שיש בסיפור איש שעולה על גג בית ומסתכל על השמש. היא אמרה שלדעתה כדאי לי לקרוא את הספר הזה, והיא מצידה מוכנה לחפש את הספר בביתה, ולשלוח אותו אלי. שנינו לא ידענו אז שהקשר שנבט במפגש זה, הקשר בין ארזה', שין, הספר של חליל ג'וברן וביני, הקשר הזה רק התחיל, וצפויות לו עוד שנים רבות של מפגשים, שיחות, ושיתוף פעולה מבורך.

כשבוע לאחר המפגש הזה קיבלתי בדואר מארזה' את הספר, שמלווה אותי עד היום. פתחתי וקראתי:

אתם השואלים אותי איך הפכתי למשוגע, זה קרה כך: יום אחד, זמן רב לפני הולדת אלים רבים,התעוררתי משינה עמוקה וגיליתי כי כל מסכותי נגנבו, שבע מסכות שעיצבתי ונשאתי בשבע- חיים. ואני התרוצצתי חסר- מסכה ברחובות ההןמים וצעקתי: "גנבים, גנבים, גנבים ארורים."

גברים ונשים צחקו לי, וכמה מהם נמלטו לבתיהם בפחדם מפני. כאשר הגעתי לכיכר השוק צעק לפתע צעיר מגג הבית: "הוא משוגע!" הרמתי את מבטי כדי להביט בו; השמש נשקה את פני הערומים בפעם הראשונה. בפעם הראשונה נשקה השמש את פני שלי, הערומים, ונשמתי הוצתה באהבה לשמש; ולא רצעתי עוד במסכותי. כאחוז טירוף צעקתי: "יבורכו, יבורכו הגנבים, שגנבו את מסכותי!"

כך נעשיתי משוגע.

ארזה' השתתפה במפגשי המבריאים מראשיתם. מאז המפגש הראשון. לקראת כנס המבריאים הגדול ביקשתי מארזה' לכתוב את סיפור ההבראה שלה. היא נענתה לבקשתי, ובמשך כחודשיים נהלנו שיחות ודיאלוג שבהם העלנו זכרונות שבעזרתם ארזה' ניסחה וליטשה את הסיפור שלה. לאחר המפגש פרסמה ארזה' ספר בשם 'משמיים המטירו על פרחים' הספר נפתח בנוסח סיפורה של של ארזה' כפי שסופר על ידה במפגש המבריאים בבית דניאל בתל-אביב בראשון לאפריל 2001.

פרופ' גרשם זיצ'ק, פרופסור לחקר הסרטן מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, מכנה אותי בשם "יוגית סרטן".  לגביו, יוגי סרטן הוא אדם החי עם הסרטן, או, היודע כיצד להאריך את הרמיסיה (הפוגה) במחלתו, עד ליום בו ימות מסיבה טבעית.
ד"ר ברני סיגל, רופא ומנתח אמריקני, שהתפרסם בספריו "אהבה, רפואה ונסים", "חיים, אהבה ובריאות", ו"שלווה, אהבה וריפוי", מכנה אותי בשם "שורדנית", על הישרדות, הבראה עצמית, והתייצבות מול גורל.
שין טראיימה, לעומתם, שעצמו סבל לפני ח"י שנים מסרטן כליות גרורתי במצב סופני, עזב את בית החולים בטוקיו באמצע הטיפול, רפא את עצמו בעזרת מזון ומים נקיים, מדיטציות מול זריחת השמש, ונגינה בצ'לו.  הוא לא "נילחם"!  שין גילה שהסרטן הוא יציר בטנו, ולפיכך, בתור בנו שלו, אמר לו, לסרטן:  "אני אוהב אותך!", והתחיל אף לרקוד אתו.  כיום שין מסתובב בעולם בלוויית צ'לו, בריא וחייכני, מספר את סיפורו, ומלמד בריאות מהי.
ידידי, אבנר שילה, איש כפר ורדים, בעל "וותק" במחלת הסרטן, אמר "לא" לטיפול הכימותרפי תוך הסיבוב החמישי, ויצא לחפש לעצמו את נתיב הריפוי.  אבנר מנחה כיום מטופלים (גם בסדנאות) למצוא את נתיב הריפוי שלהם, בעיקר בעזרת דמיון מודרך (ראה את הקלטת שלו "נהר האור", דמיון מודרך לריפוי עצמי מסרטן). אבנר מעדיף לקרוא לי "מבריאה", ובשם זה הוא מכנה גם את הכנסים שהוא מזַמן מעת לעת, "כנס מבריאים".
ואילו אני, לומדת מכולם, רואה עצמי כ"תלמידה שקדנית", שהתעוררה עוד בזמן לשמע צלצול האזעקה, אפילו כשזה היה כבר בדקה ה-90, מקבלת על עצמי את עול הלימודים.  ואני מעבירה את שאני לומדת, לכל מי שמוכן רק להאזין.
וכולנו, באיזה שהוא מקום, מדברים דברים דומים, וכולנו משלימים זה את זה
ל"אוניברסיטת הסרטן" "נרשמתי" לפני כמעט עשור.  אלא שהכל עבד עבורי במהופך ממה שקורה בחיים הקונבנציונליים.  עם ה"הרשמה" קבלתי תעודה, עם או בלי מסגרת שחורה, המעידה כי יש לי מלנומה ממאירה (סרטן עור), דרגת קושי 4 מתוך 5.  בתעודה שקבלתי רשום היה שסוג זה של סרטן "יש לו לעתים מזומנות סיכויי הבראה קלושים ביותר".  עם הענקת התעודה למדתי כי אם אך ארצה, ייאמר לי כמה זמן נותר לי.  וויתרתי!

אחד הדברים המותרים לנו, ואפילו המצווים עלינו ברגעים שכאלו, הוא הצגת שאלות, ואת הזכות הזו ניצלתי.  שאלתי את הרופא שהעניק לי את "תעודת הגורל" שאלה אחת ויחידה, ושוב, שאלה מאד לא קונבנציונלית:  "אתה מציע לי לערוך 'חפירה לעומק'", אמרתי, "ואני עבדתי פעם בחברה שעיסוקה היה בחפירות עומק בעפר, וגם שם הבולדוזרים שינו את פני הנוף.  ובכן, אתה מציע לי שארשה לחפור לעומק אל תוך רגלי, שישתילו לי עור מהישבן המרופד שלי לכיסוי הבור, ושיקרינו עלי לאחר מכן  –  קרינה או כימותרפיה.  מה אתה, כאדם וכרופא, היית יועץ לאדם האהוב עליך במיוחד, מקורב משפחה או סתם חבר יקר, שהיה שרוי בדיוק נמרץ במצבי שלי?"  ותשובתו הכתה בי, ואף חרצה את גורלי:  "שאלה קשה את שואלת", השיב האיש מן העבר השני של השולחן, "שאלה באמת קשה.  אינני יודע."  ושוב הוסיף, "באמת אינני יודע".  ואילו אני, במסתרי לבי, חשבתי לעצמי:  מה?! דין אחד לחבר, ודין אחר ל"סתם מטופל"?! ובאותו המומנט ידעתי, ואף נתתי לכך ביטוי בקול:  "לא אעשה כהוא זה מכל אשר הצעת!"  אמרתי וקמתי.  הוא פתח לי את דלת הקליניקה, לחץ את ידי, או גם לא.  האם ניסה לשכנע אותי?  האם איחל לי הצלחה, בריאות?  לא אוכל לזכור.  מידת התרגשותי הייתה בעיצומה.  אני רק זוכרת את הדלת הנטרקת מאחורי גבי ואת מלותיי:  "וגם אתה אינך יד ימינו של הבורא!"   –   מאוחר יותר רשמתי:-

הפעם מדובר בי

לא באיש שמעבר לרחוב
לא בשכנה ממול

החרב מתהפכת
מעל לכניסה

 

הפעם מדובר בי.

כל מי שחווה רגע שכזה בחייו, את הרגע שמגישים לו גזר דין מוות על גבי טס, יודע במה אני מדברת.  מאותו רגע ידעתי עוד דבר:  עכשיו, ומכאן ואילך, עלי להלך עם הארזה שלי בטוב, ברוך, בנועם.  מיד נזכרתי ששמעתי פעם שניתן לרפא באמצעות צמחים.  נסעתי, אפוא, מיד לחנות הפרחים האהובה עלי, בחנתי זמן מה את הצמחים המוצגים שם ואמרתי לבעלת העסק:  "איזה פרחים חייכניים!  אני מבקשת את הזר הזה, עם הצנצנת;  את הסידור ההוא;  את העציץ הפורח הזה;  ענף סחלבים גדול וורוד; ואני מבקשת, כמו כן, להכין לי זר נוסף, שייראה כמו שדה פורח, שיאמר חיוכי-אהבה;  ואת כל אלה נא לשלוח לפי הכתובת של ביתי".  "אה!", נשמעה צהלת שמחה מפי בעלת החנות, "יש לך בוודאי יום הולדת, מזל טוב!".  "לא", עניתי, "יש לי סרטן!".  אם לא התעלפה באותו הרגע, היא תזכה בוודאי לבריאות ולאריכות ימים, אמן.

משם נסעתי ל"טרקלין חשמל".  מזה זמן רב שבקשתי לעצמי רשמקול בעל שתי קלטות, לאפשר לי להקליט מקלטת לקלטת, כדי להעביר קלטות מעניינות לחברים, ומזה זמן רב שאישי היה בדעה שזה ממש לא נחוץ, ואילו אני הרגשתי שאולי באמת לא מגיע לי.  ועכשיו, משלא נותר יותר זמן לבזבז, וכבר הבנתי שלמעשה מגיע לי, קניתי לי מכשיר כלבבי, שאני נהנית ממנו עד עצם היום הזה.  אין זה משנה שבתוך החנות ניגשתי לקרן זווית, וביכיתי את מר גורלי.  משחזרתי לביתי רשמתי:-

תן לי עוד יום
עוד זריחת שמש של בוקר
זימרת ציפורים

תן לי עוד יום
מראות שוק ססגוניים
וקולות מכריזים
עגבניות לסלון

תן לי עוד יום
להביט אל עיני ילד
מדברות גאווה ופחד
יום לימודים ראשון

 

תן לי
תן לי עוד יום.

השיחה שהתקיימה לאחר מכן עם ילדיי הייתה קצרה ועניינית:  הודעתי להם שאינני מתכוונת ללכת בדרך הייסורים המותווית על ידי הרפואה המודרנית, אך הבטחתי נאמנה, להם וגם לעצמי, שלא אשב בחיבוק ידיים, שאעשה הכל על מנת להבריא את חיי, למרות שעדיין גששתי באפילה.  כל הימים שבאו לאחר מכן היו מוקדשים להמון מדיטציות ולהמון בכי, ולקריאות קולניות לעזרתה של אמי המנוחה.  למחרת אותו  יום הגיעה חבילה בהולה.  היא הכילה את ספרו של לורנס לה שאן  "אתה יכול להלחם על חייך", בצרוף הקדשה, בכתב ידו של ידידי יוסף מאשקלון:  "את יכולה להלחם על חייך!"  נאמר שם.  "אני מאמין בכך!".  למען האמת, מעולם לא קראתי בספר.  הכותרת "אתה יכול להלחם על חייך", בצרוף להקדשתו של ידיד, נטעו בי כוח במידה מספקת על מנת להתחיל בעבודה.

התחלתי בחיפושים בחנויות ספרים והעליתי בחכתי את "רפא את גופך" של לואיז היי.  כידוע, לואיז היי ריפאה עצמה מסרטן.  היא הבריאה את חייה.  לא הנחתי לספר עד שלא גמרתיו, ואז, ללא המודעות שאני אכן כבר משתמשת בהצהרה חיובית, הצהרתי:  "מה שלואיז יכלה, אף אני יכולה!  כן, אני יכולה!"  חזרתי על המשפט יום יום, ובמשך הזמן התחלתי להוסיף  "כל יום, ככל שהימים עוברים, אני הופכת יותר ויותר בריאה" וכעבור זמן נוספו מלים כמו "… יותר ויותר שמחה, יותר ויותר חיונית, יותר ויותר חיובית, יותר ויותר  …  ויותר".  התברר לי, מעבר לכל ספק, שמי שידע להביא את הצרה הזאת עלי, יצטרך גם לדעת לשחרר אותי ממנה.  כמעט שכחתי להזכיר, אותה חבילה מאשקלון הכילה גם הצעה לסוג טיפול, שדחיתי על הסף.  סוג טיפול לפיו על המטופל לשתות את השתן שלו עצמו.  החבילה הכילה מערכת מתאימה, שאפילו לא נתתי דעתי עליה.

אמר מי שאמר שהמלה   ס .. ר .. ר .. ט .. ן   מכילה בקרבה את המלים  "סר ורוטן".  בשבילי הייתה זו אמת.  כל חיי ציירתי לי קו חיים וניסיתי לחיות על פיו, ואילו חיי "הרשו לעצמם" לא להתנהל על פי הקו שאני ציירתי, ואז התמלאתי כעסים.  למעשה, מעולם לא חייתי כפי שרציתי לחיות, לא אמרתי מה שרציתי לומר, לא עשיתי מה שרציתי לעשות, ולא העזתי מה שרציתי להעיז.  טינה וכעס ורגזנות היו מנת חלקי, עבדתי מעל לכוחותיי, ותמיד נדמה היה לי שברצון רב ובשמחה הייתי מוותרת על ה"דבר הזה הקרוי חיים", לו רק היה ניתן.  אך משגזר-הדין נחת עלי, והבנתי את סיבת הופעתו, התברר לי כמה למעשה אני כן רוצה לחיות, וכמה אני רוצה לנהל את חיי בצורה יפה, ומכובדת ומספקת.  מכאן ואילך הלכתי בהדרכת תחושות-בטן, ואת כל ההחלטות איך להוציא עצמי מן הבור שנפלתי אליו קבלתי בעצמי, תוך התייעצות עם הארזה שלי.

הדבר הראשון שחיפשתי היה סמל, סמל כלשהו, להיאחז בו בשעות קשות.  שיניתי, אפוא,  את שמי, ובמקום להיות ארזה, אלף-ריש-זין-הא, הוספתי פסיק מעל האות האחרונה של שמי, מעל האות הא, ובכך הפכתי להיות ארזה', ארז אלוהים.

לואיז היי אומרת בספרה שהזכרתי, שהיא נהייתה מודעת לכך שסרטן נובע מדפוס של טינה עמוקה הנשמר זמן רב,  וש"הבנתי שעם אלך לניתוח כדי להיפטר מהסרטן, בלי לנקות את הדפוס הנפשי שגרם לו, הרי שהרופאים יחתכו בלואיז שוב ושוב, עד אשר לא תישאר כל לואיז לחתוך".  הוצאתי את המסקנה, וכלואיז, כן גם אני, פניתי מיד לעזרה פסיכולוגית.  צלצלתי לפסיכולוג עמרי ציטרון ואמרתי לו:  "אני רוצה לעבוד אתך!"  עמרי מיתמם.  הוא מבקש לדעת אם אני רוצה לעבוד אתו כשותפה שלו.  "לא!" אני אומרת, "עמרי!  אני מבקשת שתעזור לי לבדוק עם עצמי, מדוע אדם כמוני ירצה לגמור את חייו".  אני זוכרת את עמרי ואת עצמי עומדים בסוף פגישתנו הראשונה ליד דלת היציאה, חבוקים ובוכים, מחזה שלא יישכח כל זמן שאהיה כאן.  בניקוי הנפשי הזה התמדתי שנים מרובות, ועד ליום הזה אני לא מוותרת לעצמי, וגם כיום אני עובדת על עצמי, בכתיבה, שירבוט, במדיטציות ובדמיון מודרך, בעזרת קלטות.

בטרם אגע בתהליך הניקוי הגופני, הפיסי, אני צריכה לומר עוד מילה על תהליך ההחלמה.  פעם מצאתי עצמי רושמת ביומני:  "כשאני אומרת מחלה, רוצה לומר:  עוד לא מחלה".   בראש רשימת האנשים להם לא מחלתי בחיי, ניצבה גיסתי רות.  טינה רבה הייתה בינינו, טינה שגם ניתן לה ביטוי חריף, ואף כזאת שנבלעה עמוק במעמקי הבטן.  צלצלתי, אפוא, מיד לרות, סיפרתי לה את שעובר עלי, אמרתי לה שזה הצורך האישי שלי להפסיק את מלחמת שלושים השנים שבינינו ולאלתר, ושאלתי אותה כיצד היא מרגישה עם כך.   רות התכופפה להרים את הכפפה עוד טרם הספיקה ליפול.  כשמקץ שנים רות חלתה בסרטן, הייתי זו אני ולא אחרת שהפכתי אשת אמונה.

קודם שבחרתי בשיטה לניקוי גופני מהמזון הקלוקל שהיה דרך קבע בא אל פי, בקרתי בסמינריון של סוף שבוע בנושא של סרטן, שאורגן על ידי ח.ס.ן ושנזדמן לי, כאילו במקרה, באותו מועד.  בסמינריון שמענו נציגי רפואה מודרנית, שמענו נציגי רפואה חלופית, משלימה, שמענו מטופלים, ונדמה לי שאני שומעת מפי המטופלים סיפורים זהים, הגם שבגרסאות שונות ובלבושים שונים, שהמשותף להם הוא הלחץ המופעל על האנשים לניתוח מיידי, כעין שודד-בנק, שולף אקדחו אל מול רקתו של פציינט-מתחיל, כאילו אומר לו: "היכנע, היכנס לחדר הניתוח, ומיד, ולא – גזר דינך מוות, ראה, הוזהרת!"  אחת מבאות הסמינריון, גברת בסביבות שנות התשעים לחייה,  הלהיבה אותי בסיפורה שארע ששים שנה קודם לכן;  אישה זו נלחמה בסרטן לא בתרופות ולא בניתוח, אלא על ידי צום מים בלבד,"צום משה רבנו", במשך ארבעים יום וארבעים לילה.  יוגית של סרטן אמיתית!

זורקת
מבט לאחור
ודרך ערפל
חריצי עיניי
רואה תמונה …

 

אישה
מסרבת לשבת
לרגלי
אורַקל
כמו גולם,
אוטומטון קטן
מצפה
בכיליון עיניים
למוצא פיו
של מי
שלא השכיל לאמוד
יכולת גוף חולה
להתמודד.

נרשמתי לסדנא בת 10 ימים בשיטת אן-ויגמור, מנוהלת על ידי הד"ר פנינה בר סלע, מיישמת השיטה בארץ.  בסדנא למדתי, בנוסף להקשרי גוף-נפש, את חשיבות עשב החיטה כמנקה, ואת אכילת המזון החי, שניהם ככלים להעלאת המערכת החיסונית של הגוף.  לצורך ההרשמה לסדנא נתבקשתי למלא טופס, שצרפתי אליו תצלום התעודה הרפואית שלי, שיותר מאוחר קראתי לה "תעודת ההרשמה שלי לאוניברסיטת הסרטן".  את הטופס צלבתי אלכסונית, כאילו היה שיק, בדיו אדומה, ורשמתי עליו את המלים "ואני בריאה!", כי במקום לחשוב חולי, החלטתי מעתה לחשוב בריאות.  פנינה, שמנהלת את הקורסים לניקוי גופני כבר שנים רבות, שראתה את הממצא שלי מחד ואת הערתי מאידך, הראתה אותו לצוות, ויחד הגיעו למסקנה שיש כאן עסק עם מישהי שאו שאינה שפויה, או שאינה מבינה כלל מה עובר עליה.  פנינה ואני חברות טובות מאז, למרות שעברו עלינו חיכוכים, בפרט בתחילת הדרך, על רקע סכסוכי בית הלל ובית שמאי.  כיום, הן פנינה והן אנכי עשינו צעד גדול לכוון בית הלל.  שנה ומחצה הייתי אדוקה בשיטה, אדוקה יותר מהאפיפיור, אלא שכל פעם שאני נוסעת לחו"ל משהו בתזונה משתבש.  למדתי לחיות גם עם זה בשלום, אלא שעם שובי, מיד אני שוב נכנסת לשיטה, ואם יש לי מזל ומתנהל בדיוק קורס, אני מתייצבת בו ומבלה שוב 10 ימים חווייתיים של ניקוי גופני ונפשי.

נראה שסיפורי היה מסתיים כאן, אילו בני מעיי לא היו נסתמים לפתע לפני כשנתיים וחצי.  התעורר צורך דחוף בניתוח מיידי ואילו אני לא נטיתי להסכים,  אלא שהאלטרנטיבה שעמדה לפניי הייתה לחכות, ולקחת סיכון להיות מובהלת בחצות ליל אל בית חולים סמוך, ושהתורן ישלח ידו אל המאכלת.  נכנסתי לניתוח מבוקר תוך ימים, אך לא לפני שבצעתי אקט, שבחלומותיי הוורודים ביותר לא הייתי מעיזה להאמין, שאני, ארזה' בת יוהנה לוינק, ממוצא פרוסי, אעיז לבצע.  עזבתי את הבית שזה עתה שיפצתי, עזבתי את הגבר שעמו חילקתי מ"ב  אביבים אך גם מ"ב סתווים, ונכנסתי לדירה שכורה.   רשמתי:-

שלשום
עזבתי בית
מבלי להביט לאחור

אתמול
נסעתי לבית חולים
מבלי לראות מה לפניי

 

היום
אני נכנסת לבית חדש.

ובבית החולים נכונה לי הפתעה.  הסי.טי. שהבאתי איתי ממכון הצילומים הראה דבר אחד, בעוד שלמעשה נתגלה בניתוח דבר אחר.  כמו כן, בדו"ח הסי.טי. מדובר היה על נגע בצד ימין, בעוד שהצילום הצביע דווקא על צד שמאל.  לאחר שהערתי על כך למנתח שעמד לנתח אותי שהרגיע אותי, בקשתי אותו לדבר אלי כל עת הניתוח, ולשתף אותי בכל מה שקורה.  המנתח צחק לי:  "לא יהיה אל מי לדבר", אמר.  "אין דבר", השבתי, "אתה תסביר לי ואני אשמע".  הוא שוב צחק ומלמל תוך חיוך:  "אני חייב להאמין לך, למדתי גם פסיכיאטריה".  כך או כך, אני אכן מאמינה שמשהו באנרגיה של חדר הניתוח השתנה לטובתי בעקבות שיחתנו זו.  כעבור יומיים הגיעו אל מיטתי שתי אחיות חדר ניתוח שלוו אותי בעת הניתוח, מבקשות ללמוד מה היה תפקידן של האוזניות, שהוצמדו על ידי בני לאוזניי מיד עם תום הניתוח.  הסברתי להן שבצעתי תרגילי הרפיה, אף שעדיין ישנתי.  ספרתי להן שאף נכנסתי ישנה לחדר הניתוח עם תרגילי הרפיה.  בוודאי נשמעתי להן מוזרה, כרגיל.

אחטא, אם לא אציין כאן את מעגל התמיכה ההדוק, החם והאוהב, לו זכיתי על ידי שני ילדיי, שני בני זוגם, וארבעת נכדיי, כל אחד בדרכו המיוחדת שלו.  מלים סתמיות אין בכוחן לבטא זאת.  סיפורי זה מוקדש לכל השמונה.

לאחר הניתוח המליץ בפניי המנתח להתייעץ עם מומחה.  קבעתי פגישה, ובייעוץ שהתקיים ברוח טובה וחופשית, הציע לי המומחה לקבל זריקות אינטרפרון.  "מה אני צריכה לסבול כדי לזכות בזריקות הללו?"  הקשיתי.  "כל זריקה תביא עמה הרגשת שפעת קשה וערפול 'מסוים'".  אהה, חשבתי, אצטרך לקרקע את מכוניתי.  "ומהם סיכויי ההצלחה?" המשכתי להקשות.  "כשלושים אחוזים", נעניתי.  הודיתי לרופא שישב לפניי בחלוקו הלבן וביקשתי להישאר ידידתו, אף ללא טיפולי שלושים אחוזי סיכויי הצלחה.  "ובכן, ארזה", הקשה הוא, "איך את רואה את מצבך כיום?"  "להיות בוטה", אמרתי, "אני ישנה טוב, אוכלת טוב, מחרבנת טוב, ומה עוד ניתן לצפות ממני?!" "וכיצד את רואה את עתידך?"  הוסיף לשאול.  "ד"ר יקר שלי", השבתי, "אינני רואה…   אך יש לי סוד קטן עבורך", הוספתי, "האם אתה רואה את עתידך?"   "אי לכך", אמרתי לו, "שנינו, במובן מסוים, שטים באותה סירה".  "ואתה יודע", הוספתי, "כשהייתי ילדה אמי נהגה לומר לי משפט, שעד לניתוח הנוכחי לא ירדתי לסוף דעתו.  היא נהגה לומר:  'בל יחלוף יום בחייך, מבלי שמשהו יפה יעבור עלייך!'  לומר לך את האמת, רק עכשיו אני מבינה!  אי לכך, לכשאצא מחדרך, אקח לי מונית, ואסע ישר אל מוזיאון ישראל, אל תערוכת שכרון הצבעים, ואל תערוכתו של אריכא.  הייה ברוך!"  על פי בקשתו הבטחתי להישאר בקשר, אולם לא עמדתי בהבטחתי.

זהו המקום בו אני עומדת כיום.   מבריאה עצמי גם ביצירה.  ואם יש לי בעיה שעלי לפתור לאלתר, אני שוב פונה ליצירה.  אז אני לוקחת צבעים ומשרבטת, סתם ככה, להנאתי, ממש דרגת ילד עוד זמן רב לפני גן חובה, מורחת צבעים על הבריסטול הפרוש לפניי לצלילי מוסיקה, רוקדת, מפזמת בין מריחה למריחה, ושוב זורקת צבע, ללא כל הגיון נראה לעין, ולכשנדמה לי שהעבודה הושלמה, אני עושה מצוות נטילת ידיים, וחוזרת להסתכל בעניין ובתשומת לב בפרי יצירתי, ממש כאילו הייתה זו יצירה של פיקאסו או סלוואדור דאלי.   המפליא הוא, שפעמים רבות אני מוצאת כאן את מה שהארזה' שלי באמת רוצה, "מביפנוכו", מהבטן, ולא מה שהיא חושבת שהיא רוצה.  אותו דבר אני עושה, למעשה, גם עם כתיבה.  אני מתיישבת לכתוב, מהר, ברצף, מבלי לחשוב אם זה יפה או לא.  ותמצאו שם משפטים כמו "אין מה לכתוב, הכל ריק, הכל טיפשי, השכן ממול שוב … " ופתאום, פה ושם, צץ לו משפט או חלק ממנו, שמגלה לי מה נכון לארזה' שלי.

הגעתי
לפלנטה,
עיניים כחולות
וזר כעסי רגזנות וזעם

העיניים והרגזנות
זימנו לי שני חברים
סרטן מחד
ולואיז מאידך

אעזוב
עדיין עם עיניים כחולות
אך עם צרור חמניות צהובות
בלב.

נכתב על ידי ארזה' שליין. חיפה,  1 באפריל,2001

מחשבות בעקבות סיפורה של ארזה'/ אבנר שילה

1.בפתיחת הסיפור ארזה' מציגה את ההתיחסויות השונות, והכותרות השונות הניתנות למבריאים. היא עצמה מגדירה את עצמה "תלמידה", ובכך היא מדגישה את המימד ההמשכי- תהליכי בהבראה מסרטן. היא אף מדגישה שהיא "תלמידה שקדנית" אשר "מוכנה לקבל עליה את עול הלימודים"

2. ארזה' מציגה את התיחסותה המיוחדת, הייחודית והלא-שגרתית למעשה ההבראה, אך יחד עם זאת היא מדגישה: כולנו… אמרים דברים דומים, וכולנו משלימים זה את זה.

3. ארזה' מדגישה בכוונה תחילה את חוסר הקונבנציונליות בתהליך שהיא עברה. בהומור שנון היא מספרת ומדגישה את מה ששונה אצלה בתהליך הפגישה עם המחלה, לעומת התנליך הרגיל: "הכל עבד אצלי הפוך ממה שקורה בחיים הקונבנציונליים"

4.עדיין באותה פגישה משמעותית עם הרופא, ארזה' מפעילה את המרדנות שלה, ביחד עם אינטואיציה חריפה ומדוייקת. ארזה' שואלת את הרופא שאלה. תמימה לכאורה, אך רבת משמעות והרת גורל למעשה. איך ידעה ארזה' לשאול דווקא את השאלה הזאת? ודווקא את הרופא הזה? ודווקא ברגע הזה?

נסיון החיים שלי הראה לי שרופא אחר, בנקודת זמן אחרת, היה מגיב אחרת לגמרי.

בכל אופן, ארזה' ידעה, וקלטה באינטואיציה חריפה ומדוייקת שזה הזמן המתאים לשאלתה, והיא אכן שאלה אותה. תשובתו המהוססת של הרופא כיוונה אותה לבחור בדרכה, דרך שונה לגמרי מן הדרך המומלצת על ידי הרופא.

5. את השיחה עם הרופא הזה מגדירה ארזה' בלשון ציורית ופיוטית, ועם זאת בהומור שנון וחד. ארזה מגדירה את השיחה הזאת כשיחה שבה הוגש לה "גזר דין מוות על טס". אבל מתוך הרגע הזה עלתה והתעצמה דווקא בחירתה של ארזה' בחיים, ולא סתם חיים, ארזה' בוחרת ומבטיחה לעצמה חיים טובים, חיים עם הנאות ושמחה. בלשונה של ארזה': "עלי להלך עם הארזה' שלי בטוב, ברוך ובנועם"

6. כאן חוזרת ארזה' לרוח ההומור האופיינית לה כל-כך. הומור השזור תמיד גם באמירה רצינית.  ארזה' כותבת: "שמעתי פעם שניתן לרפא בערת צמחים. נסעתי איפוא, מייד, לחנות הפרחים האהובה עלי…" ארזה' מערבבת בכוונה בין ריפוי באמעות שתיית צמחים ואכילתם, ובין ריפוי רוחני ורגשי דרך התבוננות ביופים של הפרחים.

7. במהלך הסיפור על הביקור בחנות הפרחים ארזה' משחילה רמז נוסף למה שעובר על נפשה הסוערת ברגעים אלו. בעלת חנות הפרחים שמחה על קניית הפרחים הנדיבה, ומסיקה מכך שללקוחה הנאמנה שלה יש יום-הולדת, ומאחלת לה מזל-טוב. ארזה' מתקנת אותה בהומור אכזרי וחותך: "לא יש לי סרטן". מעבר להומור ולקורט אכזריות, יש כאן רובד מסויים של אמת. אמת המוכרת היטב לכל מבריאי הסרטן. יום גילוי המחלה הופך לעיתים למעין "יום הולדת שני" אלטרנטיבי, הנחגג ומצויין בין המבריא לבין עצמו מידי שנה.

8. בתחנה הבאה במסע ההבראה של ארזה' אנו זוכים לקבל רמז דק (אך כואב) לחוויית הכאב והחסר שליוו את ארזה' בחייה עד כה. חווייה שאולי היא חלק מאותו "קוד רגשי" של הסרטן שלה.

התחנה הזו היא חנות למכשירי חשמל, אותה פוקדת ארזה' כדי לרכוש לעצמה טייפ דאבל- קאסט. (או בלשונה של ארזה': "רשמקול בעל שתי קלטות"), וכאן אנו שומעים לראשונה על הסדקים בחיי הזוגיות של ארזה' ובעלה, שכן היא מציינת כבדרך אגב ש"אישי היה בדעה שזה לא ממש נחוץ". אך הקונפליקט עם בן הזוג איננו הקונפליקט היחיד (או העיקרי) כאן, שכן ארזה' מודה במפורש "אני הרגשתי שאולי באמת לא מגיע לי". כך שהבשורה על גילוי הסרטן בעצם חילצה פקק כפול ועתיק יומין שמנע מארזה' לפרגן לעמה פינוקים והנאות פשוטים.