אני רוצה לספר לכם את סיפור ההבראה של שין. זהו סיפור נפלא ומופלא בעיניי. סיפור שכלולים בו כל חכמת החיים והראיה המיוחדת של המבריאים. אני מרגיש קשר עמוק לשין ולסיפור שלו כבר שנים רבות, מאז שפגשתי את שין בראשונה. אני מביא את הסיפור של שין כפי ששמעתי אותו ממנו, בגוף ראשון. בהמשך,  אכתוב את מה שעשה לי באופן אישי האיש הזה וסיפורו, מאז ועד היום.

חלק ראשון: לאהוב את הסרטן שלי. מאת  שין טריאמה, יפן

בשנת 1984 כשהייתי בן 47 חליתי בסרטן של הכליה הימנית, קיבלתי טיפולים רפואיים חזקים ביותר. הייתי מאוד קרוב למוות.  אבל עכשיו אני חי!!!

איך הכל התחיל

נולדתי בטוקיו בשנת 1936, הבכור במשפחה של חמישה ילדים. כילד אהבתי מאוד מוזיקה, ואף למדתי לנגן בצ'לו. כאשר סיימתי תיכון רציתי ללמוד מוזיקה, אך אבי לא הסכים ולכן הלכתי ללמוד הנדסת חשמל ופיזיקה באוניברסיטה. כשסיימתי את הלימודים הציעו לי להצטרף לטושיבה כמהנדס. עבדתי שם קשה מאוד, משש בבוקר עד עשר בלילה. גם בסופי שבוע ובחגים נשארתי במפעל ואף ישנתי שם.
המניע לא היה הכסף אלא הרצון לפתח משהו חדש. זו הייתה התקופה של שיקום הכלכלה היפנית. הרגשתי גאה להיות חלק מזה.
אחרי ארבע שנים המנהלים שלי שמו לב שאני טוב מאוד בקשר עם קהל, ומינו אותי לאיש שיווק. בגיל 29 הלכתי ללמוד אנגלית בארה"ב, ושם פגשתי את קומיקו. התחתנו ונסענו לירח דבש. זו הייתה החופשה הראשונה שלי מאז האוניברסיטה.
אבל גם לאחר הנישואים לא האטי את קצב החיים שלי. עזבתי את טושיבה ופתחתי חברה פרטית לפיתוח מכונות צילום וציוד רפואי. בשנת 1973 החברה הפסידה עקב המשבר הכלכלי ביפן ונאלצתי לסגור אותה. פתחתי משרד לייעוץ לחברות בענייני מחשבים. עבדתי קשה, שעות ארוכות, חייתי בפחד מתמיד ובמתח, לא נותר לי זמן להיות עם הילדים שלי. רק עבודה, עבודה, עבודה.
בסתיו 1983 הרגשתי שמשהו לא בסדר בגוף שלי. עד לאותו זמן הייתי אדם מאוד בריא ומאוד חזק. הרעיון של "להיות חולה" היה מעבר לתפיסתי. היה לי חום גבוה מאוד במשך חודש. לא יכולתי לישון שינה עמוקה אפילו לזמן קצר. לא הייתי מסוגל ללכת או לעמוד. נבדקתי בכמה בתי חולים אך כל הבדיקות הרפואיות היו תקינות.
מכיוון שהייתי פיזיקאי בהכשרתי המקצועית, והשתתפתי בעבר בתכנון ופיתוח מכשירי בדיקה רפואיים, הייתי מודע למגבלות האמינות של בדיקות רפואיות. פעמים רבות חולה מרגיש לא טוב, אך המכשירים אינם יכולים למדוד זאת.
אך למרות הבנתי את האמינות הנמוכה של מכשירי הבדיקה הרפואיים, הייתה לי אמונה מלאה ברופאים ובבתי החולים. כמה חודשים אחר כך, בבוקר קר של חודש פברואר, לאחר הליכה ברגל, גיליתי בשירותים שהשתן שלי אדום והרגשתי משהו רוטט במוחי. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי שתן אדום כזה בחיי. זה היה אדום יפה מאוד. הלכתי לבית חולים להתייעצות, אך שוב לא נמצא דבר. לאחר המקרה הזה הייתי עייף מאוד.
באותה תקופה הייתי וורקוהוליק (מכור לעבודה) מוחלט. עבדתי ללא מנוחה  18-19 שעות ביממה ולעיתים נפגשתי עם אנשים גם לאחר חצות.

חבר נותן לי הזדמנות לשינוי

למזלי הרב, יש לי חבר נפלא, קושירו אוצוקה, שהוא יועץ ברפואה הוליסטית. בתחילת אותו חודש הוא בא למשרדי. דיברנו, הוא הסתכל בפנים שלי והעיר: "הכליה שלך קצת לא בסדר" הוא אמר זאת רק מהסתכלות, "התזונה שלך מוטעית לחלוטין" הוא המשיך, "עליך להימנע מאכילת בשר, עוף, ביצים, שוקולד, ממתקים, ואל תשתה קפה" באותם ימים, אכלתי המון בשר, כי האמנתי שזה נותן לי כוח, שתיתי 10 עד 20 כוסות קפה ביום כדי להירגע ולא להירדם. לסיום הוא יעץ לי: "אתה צריך לשנות את התפריט שלך, תאכל אורז חום, ירקות ופירות אורגניים". הוא אמר כל זאת 6 חודשים לפני האבחנה הרפואית!

אבל אני לא יכולתי להבין או להאמין לדיאטה שלו, או למה שהוא אמר. המשכתי לאכול בשר, וכשהתעייפתי אכלתי עוד בשר כדי לקבל עוד אנרגיה! חשבתי שזה טוב בשבילי.
השתן האדום שלי המשיך להופיע בכל חודש, כמו מחזור של נשים. 4 פעמים, כל 28-29 ימים. בהדרגה הרגשתי עייף יותר ולא הייתי מסוגל לעבוד. שוב הלכתי להתייעצות רפואית, אך דבר לא נתגלה.

שישה חודשים חלפו, הבריאות שלי הלכה והידרדרה. לאחר בדיקות רבות הודיע לי הרופא שלי שהכליה הימנית גדולה פי 2 מהנורמה, והמליץ על ניתוח. הוא אמר לי שזהו גידול, אך לא הזכיר את המילה סרטן. אני מודה שלא הייתה לי שום הבנה רפואית לגבי מחלתי. לפני כן הייתי כל-כך בריא!
זה דבר מוזר, אני הייתי בריא כל כך בעיני עצמי ואפילו כיניתי את עצמי 'רופא של חברות עסקיות'.
שאלתי את הרופא שלי "מדוע אני סובל מהכליה שלי?"
הוא ענה "אתה כל-כך עצבני, אל תדאג".
הוא לא ענה כלל לשאלתי. כפיזיקאי, השאלות שלי הן תמיד: "מדוע?"
לבסוף אמר הרופא שאין "מדוע" בספרי הרפואה היפניים. השיטה הרפואית לפיה מתחנכים הרופאים אומרת, שכאשר משהו לא בסדר יש לבצע קודם כל ניתוח.  ישנם כמובן רופאים שרגישים לשאלות של החולים שלהם- זה תלוי באופי של כל אחד מהם. אבל לרוב, הם לא עונים על השאלה "מדוע", וזה חשוב, לדעתי.

ביפן, הדיאגנוזה של סרטן עדיין נשמרת בסוד מפני החולים, מחשש שהידיעה תדכא אותם במידה מוגזמת. זה מוביל באופן בלתי נמנע לשימוש בתחבולות.
בכל אופן, ב- 4/12/1984 עברתי ניתוח להסרת הכליה.

לאחר הניתוח הרופא אמר שיש צורך בזריקות למניעה, ושיש לזריקות אלו תופעות לוואי חמורות. ביום הראשון והשני של הזריקות לא הרגשתי דבר. ביום השלישי התחלתי להרגיש רע, לא אכלתי יותר. ביום הרביעי קמתי והסתכלתי על עצמי בראי. חיכתה לי הפתעה גדולה: הזקן שלי הפך לבן בין- לילה!
ביקשתי מהרופא שלי להפסיק את הטיפול, אך הוא אמר שזה חשוב מאוד. הוא עמד על כך שאסיים את הסדרה. למעשה הזריקות האלו היו ציספלטינום (סוג של כימותרפיה) זאת גיליתי מאוחר יותר בעצמי. השיער שלי התחיל לנשור ונעשיתי כמעט קרח.
כ- 3 שבועות מאוחר יותר, הרופא שלי ביקש ממני לבוא לקבל כמה "השפעות של אור". חשבתי שמדובר על אור שמש מלאכותי, כי באותה תקופה חבר שלי השתמש באור אינפרה- אדום לשיפור בריאותו. למעשה, זאת הייתה קרינת רנטגן בעוצמה גבוהה. קיבלתי 30 הקרנות, 180 ראד בכל פעם.
המצב שלי הלך והורע. ספירות תאי הדם האדומים והלבנים שלי ירדו מיום ליום. דצמבר, ינואר, פברואר, מרץ – בהדרגה החיוניות שלי ירדה עוד ועוד.
לאחר הניתוח שעברתי, ידידי מר אוצוקה נתן לי ספר מקרוביוטי על החיים מאת ג'ורג' אוסאווה. בפנים הוא כתב: "ללא מזון אין חיים" זה הרשים אותי מאוד. מדי פעם ביקשתי מאשתי להביא אורז חום מלא. אך עדיין לא הבנתי את הקשר בין תזונה לבריאות

תחילת השינוי

החלום בקרבת המוות

ואז, ברביעי למרץ, בערך ב- 5.00 לפנות בוקר חלמתי חלום מוזר מאוד. גופי שוכב בארון מתים, ואני מסתכל מהתקרה. אנשים רבים באים לראות אותי. רגע לפני שמכסה הארון נסגר, אני צועק: "אני חי!" זה העיר אותי.

סיפרתי לאישתי על החלום. היא בכתה ואמרה "זה חלום טוב" היא ידעה שחיי לא היו צפויים להמשך יותר מכמה חודשים. היה לי גידול נוסף ברקטום, ועוד אחד בריאה. הייתי עור ועצמות.
בערך באותו זמן, הטעם שלי במוזיקה השתנה. קודם לכן אהבתי לשמוע באך, בטהובן, ברהמס, מוזיקה קלאסית חזקה. אבל אחרי החלום המוזר הזה, פחדתי להאזין לה. הסוג הזה של מוזיקה חזקה, שחדרה עד למעמקים הפנימיים של לבי, הייתה יותר מדי בשבילי. אבל מנגינה אחת המשיכה להתנגן בתוך אוזני. גיליתי מהי אחרי שיצאתי מבית החולים והשתתפתי בהלוויה של חבר. הם ניגנו אותה שם- זו הייתה מוזיקה של לוויות! "אווה וורום" של מוצרט.

חוש הריח משתנה

לפתע, חוש הריח שלי התחזק באופן דרמטי. לא הייתי מסוגל להישאר בחדרי בבית החולים בגלל ריח התרופות וריח הגוף של החולים האחרים. יכולתי אפילו להבדיל בין האחיות רק לפי הריח שלהן. הייתי כמו זאב, כמו חיית בר. לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל של בית החולים- הוא הריח לא טוב. ניסיתי למצוא מקום ללא ריח. לבית החולים הזה היו שש קומות וגג. מיטתי הייתה בקומה השנייה. בסופו של דבר גיליתי כי המקום היחיד ללא ריח היה למעלה על הגג. ערב אחד ב- 9.00 בערב, לאחר כיבוי האורות, התגנבתי מחוץ לחדרי ועליתי לשם. בשעת הביקורת הבאה, בחצות, גילו האחיות שאינני במיטתי. הן חיפשו אותי בכל מקום. לבסוף, בערך ב- 12.30, הן גילו אותי על הגג, עטוף בשמיכה ובסוודר. הן התעקשו שאחזור לחדרי ואני סרבתי. חמש אחיות נשאו אותי, כמו חבילה, בחזרה לחדר. בבוקר בא אלי הרופא שלי ואמר: "גרמת לנו כל כך הרבה מתח בלילה האחרון, האחיות היו מודאגות, הן חשבו שאתה קפצת מעל הגג כדי להתאבד. אם אתה רוצה להישאר בבית החולים- זה בסדר, אבל אם אתה רוצה לחזור הביתה- זה גם כן בסדר".
"כמובן שאני רוצה ללכת הביתה" עניתי.
אילו הייתי מתאבד, אולי זה היה גורם נזק לשם הטוב של בית החולים.
אז כך ניצלתי.
אחרי שחזרתי לביתי, מר אוצוקה בא לבקר אותי שוב, והדריך אותי איך לשנות את התזונה שלי. הפעם, עשיתי זאת. בהדרגה ובאיטיות, התחזקתי, יכולתי לנוע, יכולתי ללכת.

השמש היא האלוהים

עוד דבר נהדר קרה באותה תקופה. כל בוקר חשבתי לעצמי, "הו! אני עדיין חי, זה נהדר." רציתי לראות עדות לבוקר החדש. אני גר בדירה בבניין בן שמונה קומות, ומן הקומה העליונה אפשר לראות את השמש זורחת. בכל בוקר קמתי מוקדם , עליתי במעלית לקומת הגג, והתפללתי אל השמש בזמן זריחתה. בזמן שצפיתי בזריחה, עשיתי מדיטציה, ושירת "נמו אמידה בוטו" (שיר בודהיסטי שמשמעותו "אני בכנות מאמין בבודהה") מדיטציה היא דרך טובה מאוד לחזק את המערכת החיסונית. כל סוג של מדיטציה.
חשבתי לעצמי, זה נפלא, אני יכול לראות את זריחת השמש, להלל את השמש, להודות לשמש. זה כל כך פשוט. אני עדיין ממשיך לעשות זאת.
פעם אחת הייתה לי חוויה מאוד עמוקה. פתחתי את זרועותי, וקרן  שמש פגעה ישירות בלבי.

פרצתי בבכי. כאשר חזרתי לדירה ופגשתי את משפחתי, הופתעתי לראות שלכולם יש הילות סביב ראשם. אני בטוח שגם קודם היו להם הילות, אך אני לא ניחנתי עד אז ביכולת לראותן. כולם היו כמו ישו הנוצרי בציורים.

שירת הציפורים

עוד הבחנתי, שכאשר אני צופה בזריחה בכל בוקר, הציפורים כבר שרות. ניסיתי למצוא באיזו שעה הן מתחילות לשיר. קמתי יותר ויותר מוקדם, עד שלבסוף קמתי שעה לפני הזריחה, היה שקט מסביב, הציפורים עדיין לא שרו. חיכיתי, ואז, 42 דקות לפני הזריחה, הציפורים התחילו לשיר. בדקתי זאת שוב, בוקר אחר בוקר, והן תמיד התחילו לשיר 42 דקות לפני הזריחה (השעה משתנה בהתאם לעונה), ואפילו ביום מעונן הן התחילו לשיר באותה שעה. אני פיזיקאי, אז שאלתי מדוע, מה קורה בשעה הזאת?
בוקר אחד, עדיין בחשכה, ישבתי בין העצים ליד ביתי והסתכלתי על הציפורים שעל העץ, ואז ראיתי משהו בא מהצד האחורי של העלים. או, זה חמצן, חשבתי. אז עשיתי ניסוי קטן. קניתי מיכל קטן של חמצן (בטוקיו אפשר לקנות חמצן בכל בית מרקחת). למשפחתי היה כלוב ובו כמה ציפורים. בערך ב- 11.00 בלילה, התקרבתי בשקט וריססתי קצת חמצן לכיוון הכלוב. הציפורים התחילו מייד לשיר. מצאתי! הציפורים יודעות, הן מבינות את השפה הנפלאה של הטבע, את האנרגיה של השמש. רוב האנשים בחברה המודרנית איבדו את התחושה האינטואיטיבית הזו.
גם עצי גומי מייצרים את השרף שלהם בבוקר לפני זריחת השמש, ולעולם לא במשך היום- איזה צירוף מקרים.

מציאת הצ'ק רות

כמה שנים קודם, השתתפתי בשיעורי יוגה. המורה היה בחור צעיר, הוא דיבר איתנו על הצ'ק רות- מרכזי האנרגיה שלנו, ועל חשיבותן. חשבתי אז שהוא מדבר שטויות. אני הייתי פיזיקאי מבוגר ומלומד, והוא- סתם בחור צעיר.
אבל עכשיו גיליתי דבר חדש. כל בוקר קמתי לפני הזריחה, הקשבתי לשירת הציפורים וחיכיתי לזריחת השמש. בזמן שחיכיתי עשיתי מדיטציה ונשימות. התרכזתי במיוחד בנשיפת האוויר החוצה. בהמשך, הוספתי לנשיפות אלה את הקול שלי. פשוט הנחתי את קולי על האוויר היוצא. ואז, כאשר השמעתי צליל בתדר מסוים, והנחתי את ידי על מרכז החזה, חשתי הדהוד ורטט באזור הלב. אז נזכרתי במורה ליוגה והבנתי שמצאתי את צ'קרת הלב שלי. אחר כך המשכתי לנסות, השמעתי צלילים בתדר שונה וכך מצאתי את כל שבע הצ'קרות שלי.
יום אחד תרגלתי את מדיטציית הצלילים הזאת, כשאני עולה בהדרגה בסולם הצ'קרות. לפתע הרגשתי זרם חזק של אנרגיה נכנס לגופי מקצה עצם הזנב- צ'קרת הבסיס, עולה דרך כל גופי, דרך כל הצ'קרות, עד קודקוד ראשי. זו היתה חוויה מאוד חזקה. היום אני יודע שזה נקרא קונדליני.
בחודש יוני אמרתי לפתע לאשתי "אני בטוח שאבריא מהסרטן". היא ענתה: " אז אתה יודע על הסרטן שלך!".  עד אז, איש לא אמר לי במפורש שאני חולה בסרטן. כפי הנראה, חלק מסוים בי, ידע. כשהדבר הגיע למודעות שלי, זה הספיק. מצבי הלך והשתפר, הלך והשתפר.

הריפוי

מפגש עם הרפואה ההוליסטית

מאז אוגוסט 1985 התחלתי ללכת למרכז סדנאות בריאות הוליסטי בהרים בשם הוטאקה יוז'ואן. בשהותי שם עברתי תרגולים של יוגה, ג'וגינג, הליכה בהרים, תרגילי נשימה ומדיטציה.
כאשר הגעתי לשם לראשונה עדיין התקשיתי בהליכה, אבל אחרי יוז'ואן, השתניתי.

הצ'לו מרפא

שבתי לנגן בצ'לו. כתלמיד בית ספר למדתי נגינה ברמה מקצועית, אך כאשר הצטרפתי לטושיבה, מייד אחרי סיום לימודי באוניברסיטה, הפסקתי לנגן. בזמן ההבראה שלי, לעיתים לא הייתי מסוגל להאזין למוזיקה, אבל לעומת זאת התחלתי לנגן שוב בצ'לו. אני סבור שזהו תרגיל נפלא: הנגינה מפעילה את השרירים, את הלב, ומזרימה את האנרגיה. אולי יש גם משהו בויברציות של הצלילים שעוזר לגוף.
היה לי הרבה זמן לחשוב ולהרהר. למדתי המון מהסרטן שלי. השתניתי מאוד בעזרת הסרטן שלי.

אני אוהב את הסרטן שלי

לילה אחד שכבתי במיטתי ללא יכולת להרדם. בנסיון להרדים את עצמי הנחתי את ידיי על גופי. כאשר הנחתי את ידי על ליבי הרגשתי את הלב דופק ופועם בעוז. חשבתי לעצמי: "הלב שלי פועל כבר 47 שנים, ולא הפסיק אף פעם- זה נפלא!" ואז אמרתי ללב שלי: "תודה לך! תודה לך!" זה גרם לי להרגשה טובה. אחר כך העברתי את ידי אל הקיבה, אל הכבד, אל המעיים, ולכל איבר אמרתי "תודה לך! תודה לך!" כאשר הגעתי אל תחתית הריאה הימנית שלי, ידעתי שיש שם גידול. הנחתי שם את ידי ולא ידעתי מה להגיד לו. לפתע הבנתי. אמרתי לו: "אני יצרתי אותך, אתה כמו הבן שלי, כמו הבת שלי, אתה הטעות שלי, שאני יצרתי, אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!" אחרי שאמרתי זאת יכולתי לישון.

הרבה שיטות של הדמיה רואות בסרטן אויב, ומנהלות נגדו קרב כדי להביסו, אבל לי הדבר לא התאים.
אני תמיד מודה לסרטן שלי, כיוון שהשתניתי רבות בזכותו.

האהבה העזה של פינדהורן

בחודש פברואר 1988 קבלתי הזמנה מקרן פינדהורן לבא להרצות באוקטובר בפני הועידה. באותו זמן היה עדיין "צל"  קטן בריאה הימנית שלי. (דבר המעיד על גרורה סרטית פעילה)  שוחחתי על כך עם אשתי. היא אמרה שמוקדם מדי בשבילי לצאת לחו"ל. שאלתי חברים רבים אותה שאלה והם השיבו שלא אסע.
לבסוף שאלתי חברה טובה שלי שהיא מתורגמנית מצוינת ובנוסף לכך בעלת יכולת תקשור, והיא אמרה לי בטלפון שהמסר שהיא קבלה בתקשור הוא שאסע לפינדהורן ושנִשמתי נמצאת בשינוי שיאפשר את הנסיעה לשם. התמוגגתי מנחת למשמע התשובה הזאת, והחלטתי לקבל את ההזמנה. שלחתי פקס לפינדהורן שאני מגיע.

הגעתי לפינדהורן ונשארתי שם כ- 40 יום.
כאשר הגעתי לשם קבלו אותי בשמחה ומיד הציעו לי חיבוק. פינדהורן היא קהילת ריפוי ואהבה והחיבוקים הינם חלק מאורח החיים שם. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי בחיבוק. בדרך כלל היפנים הם ביישנים מדי מכדי להתחבק, אבל כשהגעתי לשם הזמינו אותי להתחבק והסכמתי. בכל יום קבלתי חיבוקי בוקר, חיבוקי צהרים, וחיבוקי ערב – בסך הכל קבלתי כחמישים חיבוקים ביום. גם מגברים וגם מנשים.
עד אז לא התחבקתי עם אף אדם מלבד אשתי.

כאשר חזרתי מפינדהורן הלכתי להיבדק והתברר שהצל שהיה לי בריאה הימנית נעלם לגמרי.
בפינדהורן מצאתי אהבה אמיתית, ובכך שקבלתי את האהבה מהאנשים שם, יכולתי לרפא את עצמי.
לקח לי שלוש וחצי שנים להבריא והאהבה הייתה כוח רב עוצמה בהבראה שלי.
לאחר הביקור המלצתי לחולי סרטן רבים בעלי רצון טוב לנסוע לפינדהורן.
לאהוב ולקבל אהבה זו התרופה הטובה ביותר לכל בני האדם ואין לתרופה זאת תופעות לוואי בכלל.
מאז עברו כ- 15 שנים. חיי השתנו מאוד. אני מוזמן לארצות רבות, מרצה בכנסים ומספר את סיפור הבראתי. ביפן וגם מחוצה לה, אני מנחה סדנאות בהן אני מלמד אנשים איך לרפא את עצמם ולאהוב את מחלתם. אני גם מייעץ לאנשים באופן אישי. לכל מקום אני נוסע עם הצ'לו שלי, ומנגן בו בכל הזדמנות. בשנים האחרונות התחלתי לערוך קונצרטים משותפים עם הפסנתרנית הישראלית דפנה רפאל. אני מאמין שכל הדברים הללו עוזרים לי להמשיך לרפא את עצמי. אני מרגיש חזק, בריא ומלא אנרגיה.

לפעמים אנשים שואלים אותי מה אני מייעץ להם לעשות כדי להבריא. אני עונה שכל הדברים שעשיתי הם דרכים אל האמת, אל הבריאות. לאנשים שונים יש דרכים שונות אל הבריאות. מִצאו את הדרך שלכם!
בכל זאת, הם שואלים, מה הדבר החשוב ביותר?
ואני עונה: הדבר החשוב ביותר הוא לפתוח את הלב. פיתחו את לבכם.

חלק שני: אדם אחד, לבד, בחושך שלפני הבוקר, מחכה לזריחה. מאת אבנר שילה

איך אפשר להסביר את הדבר הזה?

איך להעביר את ההרגשה הזו?

כמה זה חדש? וכמה עתיק? נצחי ממש.

כמה עוצמה נמצאת שם. כמה קשה להגיע לנקודה הזו. כמה קשה להשאר שם, כמה קשה לחזור לשם שוב, בוקר בוקר, יום יום, דקה דקה

אדם

אחד

לבד

בחושך

לפני הבוקר

מחכה לזריהת השמש

……

ולפתע, משהו קורה, …

….

ציפורים מתחילות לשיר!

כן! הציפורים שרות!

כמו בכל יום, כמו בכל בוקר מאז ששת ימי בראשית, ועד היום הזה, ציפורים מתעוררות ומתחילות לשיר, להשמיע קול!

אבל היום הוא יום מיוחד. שין טראיאמה קםממיטתו לפנות בוקר, הוא עוזב את המיטה החמה, עוזב את אישתו שישנה לצידו, ויוצא החוצה, אל הקור, אל הבדידות, אל הטבע.

רק לפני ימים ספורים הוא עזב את בית החולים. לדעת רופאיו הוא חולה הנוטה למות. גוסס.

הוא לא יודע שזו האבחנה שלו, הוא לא מכיר את הדיאגנוה שלו, ולא את הפרוגנוזה שאמרו הרופאים לאשתו, בלי לגלות לו. הוא לא יודע שהרופאים שלו, המומחים שרשמו לו אישפוז ועוד אישפוז, כימותרפיה והקרנות, שהרופאים האלו מצפים שהוא ימות בחודשיים הקרובים.

לא, הוא לא יודע את כל זה. הוא כאן, בבוקר הזה, בחושך, בלב טוקיו. בודד בין מליוני אנשים. לבד מול הטבע. לבד הוא מחכה לאור שיפציע, לשמש שתזרח.

ואז, הוא שומע את הציפורים שרות.

משהו נפתח בו, משהו מתעורר . מהו הדבר הזה? מה קרה שם, ברגע הזה?

והנה אני כאן, עשרים ושלוש שנים לאחר הבוקר ההוא. עשר שנים אחרי ששמעתי את שין לראשונה. עדיין מנסה לפענחאת סיפורו. עדיין מנסה להבין: מה היה שם, בבוקר ההוא, בפארק הקטן שבלב הכרך הגדול, מה היה שם, בשירת הציפורים לפנות בוקר, שמשך איש יפני, נמוך וחולה מאוד, לקום לפנות בוקר, יום אחר יום, בוקר אחר בוקר, לבד, בלי חברה, בלי הבטחה להבראה, בלי תיאוריה. פשוט לקום כל בוקר, בעוד החושך שורה על פני האדמה, להתלבש ולצאת אל הקור, להקשיב לציפורים, לחכות לשמש שתזרח. לחכות ליום חדש שיתחיל.