על רגשות "חיוביים" ו"שליליים"

ישנה גישה מקובלת מאוד המפרידה בין רגשות 'חיוביים' ורגשות 'שליליים'. גישה זו נפוצה ביותר בין העוסקים בקשרי גוף-נפש.  לואיז היי, מבריאת סרטן נפלאה, שכתבה ספרים רבים והקליטה קלטות מופלאות, היתה בשבילי דוגמא מצוינת לבעלי גישה זו.
על פי הגישה הזו, רגשות 'חיוביים' כמו אהבה, שימחה, סליחה ושלווה גורמים לבריאות ולהבראה, ואילו רגשות 'שליליים' כמו כעס, אשמה, צער וקינאה גורמים למחלות.

למיטב הבנתי, גישה זו מוטעית ואפילו מזיקה, ובמיוחד לחולי סרטן. כפי שלמדתי מן המחקרים השונים, חולי סרטן מאופיינים דווקא בחוסר יכולת לבטא רגשות קשים. הנסיון לסלק את הרגשות השליליים לטובת רגשות חיוביים יצר אצלי חסימה רגשית, שפגעה בבריאותי במקום לשפר אותה.
רגשות חסומים אלו יכולים לגרום בסופו של דבר לנזק גדול יותר מאשר היה נגרם כאשר הם גלויים.  כמו במקרה של עצירת הבכי שלי, שתואר קודם, עצירת הרגשות ה'שליליים' יוצרת חסימות, והחסימות האלו יכולות ליצור מחלות.
החלטתי לוותר על התואר "רגשות שליליים" והתחלתי להתייחס אחרת, בחיוב, לרגשות כמו צער, פחד, כעס תסכול ואשמה. התחלתי לקבל רגשות אלו, הן כאשר הם עלו אצלי, והן כאשר פגשתי בהם אצל אנשים אחרים סביבי. התחלתי להבין שלכל רגש יש תפקיד. במשך שנים חקרתי, התבוננתי ונסיתי להבין את המטרה והתפקיד של כל רגש.

כעס, טינה, ומה שביניהם

אחד הרגשות השליליים העיקריים הוא הכעס. אני רוצה להדגים כאן את גישתי ולהציע התייחסות שונה, ודרך טיפול אחרת לרגש הכעס.

הכעס, בעיני הוא רגש חיובי. הכעס הוא מנגנון להתמודדות עם רעלים נפשיים. כפי שהמעבדה הכימית שבגופינו, הקרויה כבד, מטפלת ברעלים כימיים המגיעים לגופינו, כך הכעס מטפל ומנטרל את הרעלים הרגשיים והאנרגטיים המגיעים אלינו. באופן בריא, כאשר מישהו פוגע בי או באדם קרוב אלי, אני כועס. אני יכול לכעוס כאשר אדם אחר דוחף אתי, מכה אותי, מעליב אותי, מאכזב אותי, או מאיים לפגוע בי בכל צורה.
כאשר מתרחשת פגיעה כזו, אני יכול להגיב בכעס ישיר ובריא, אך במציאות החיים התרבותית כיום אפשרות זו היא נדירה למדי. במקום זאת אפשר שתקרה אחת או יותר מן האפשרויות הבאות: כעס מושהה, כעס המופנה לאובייקט אחר, כעס מופנם, כעס חסום.

הכעס הבריא הוא חזק, מיידי, ומופנה ישירות אל גורס הכעס. כעס בריא שכזה אינו גורם כל נזק, עובר מהר יחסית ובמקרים רבים מצליח לנטרל את הרעל ולתקן את המעוות. לדוגמא: אישה הממתינה לשרות במשרד כלשהו ואינה זוכה לשרות הראוי לה. היא כועסת ומבטאת את כעסה באופן ישיר על הפקידים העובדים במקום. כתוצאה מביטוי הכעס הישיר השרות משתפר, לטובת כל הממתינים.
אבל פעמים רבות הכעס אינו מבוטא באופן ישיר ומיידי. מסיבות רבות ומובנות: קשה לכעוס ישירות על הבוס בעבודה, שיכול לפטר אותך, קשה לכעוס על בת זוג אהובה, או על הורה שאתה מרגיש תלוי בו. במקרים אלו הכעס מושהה, ומופנה לעיתים אל אנשים אחרים, שאין להם שום קשר עם סיבת הכעס.

לדוגמא: איש סופג עלבון מן הבוס בעבודה, הוא מפחד לבטא כעס ישיר על המנהל כדי לא לאבד את משרתו, ולכן הוא מבליג בשלב ראשון, אחר כך הוא חוזר הביתה ושם הוא צועק בכעס על אשתו. האישה סופגת את הכעס אך מפחדת לכעוס חזרה על בעלה החזק ממנה, מבליגה גם כן, ומכלה את זעמה מאוחר יותר על הילדים. הילדים סובלים בשקט, והולכים לישון, אך אחד מהם ימצא למחרת עילה לבטא כעס על חבריו בבית הספר, וכן הלאה.
הפניה כזו של כעס היא הרסנית לכועס ולסביבתו, ולכן כנראה הכעס נתפס כרגש שלילי. אך אפשר למצוא דרכים בריאות יותר להפנות כעס. למשל: להרביץ לכריות (כפי שעשתה לואיז היי), להכות בשק אגרוף או באוויר (התרגיל החביב עלי), לעסוק בספורט, לשחק בתיאטרון, לצייר, לצעוק, לשיר. כל הפעילויות הללו אינן פוגעות באיש, ואף יכולות להביא תועלת והנאה. היתרון העיקרי שלהן הוא תחושת ההתנקות מהכעס העצור ופריקת המתח הנלווה לו.

'פתרון' אחר לכעס עצור הוא הפניית הכעס כלפי עצמך, הפנמת הכעס. כעס מופנם כזה הופך למעשה לתחושת אשמה קבועה. זה איננו פתרון מומלץ, אף שהוא נפוץ ביותר.

מכל הפתרונות הלא בריאים האלו, המצב הגרוע מכל הוא חסימה מוחלטת של הכעס. פשוט חוסר בתחושת כעס. אנשים שהכעס אצלם חסום, כפי שהיה אצלי, אינם מתאמצים שלא לבטא את כעסם. הם פשוט אינם מרגישים אותו. לאנשים אחרים מצב זה אינו נראה אפשרי בכלל. הכעס הוא רגש חזק ונפוץ כל כך עד שקשה להאמין שמישהו יכול לא להרגיש אותו. אך מהתבוננות עצמית, וממפגש עם חולי סרטן רבים אני יכול להעיד שהדבר אפשרי ואף מתרחש רבות. יותר מכך: אנשים רבים מבקשים לחיות ללא כעס, ומתפללים שרגש זה לא יהיה מנת חלקם לעולם. זוהי כמובן משאלה מוטעית ובלתי בריאה. חוסר הרגשה של הכעס, או חוסר ביטוי שלו, דוחף אותו אל תוך הגוף, ושם הוא הופך לטינה.
הטינה אינה רגש אלא משקע גופני. כמו טין המצטבר בקרקעית אגם או שלולית, מכביד, מעכיר וטובעני, כך גם הטינה שוקעת בתוך הגוף ובתוך הנשמה, מכבידה, מעכירה, יוצרת מחלות.

הטינה היא בעיני אחד הגורמים העיקריים לסרטן.
כדי למנוע היווצרות טינה, התחלתי לחנך את עצמי מחדש לבטא כעס באופן חופשי.  הבנתי שאדם המבטא את כעסו באופן ישיר ומיידי הוא אדם בריא יותר, בגופו ובנפשו. משפחות שבהן יש לגיטימציה לביטוי כעס הן משפחות בריאות יותר ואוהבות יותר. מקום עבודה שבו מותר לבטא כעס, גם כלפי המנהל, הוא מקום עבודה בריא יותר, ועובדיו יהיו בריאים יותר.

מאז שהבנתי זאת, אני מנסה לאפשר ביטוי של כעס בכל מקום בו אני נמצא, גם כאשר הכעס מופנה אלי.
לשמחתי הרבה, לא הפכתי לאדם כעוס ורגזן כרוני. הלגיטימציה לכעוס ניקתה בהדרגה את האווירה סביבי, ובהדרגה ניקתה ומנקה את גופי מן הטינה שהצטברה בו.

קשה יותר לטפל בטינה שהצטברה בגוף במשך השנים, אבל אני מאמין
שאפשר. במשך שנים עבדתי עם תרגילים המיועדים לשחרר מטינה, תרגילים שפיתחתי בעקבות הזוג סימונטון, ולואיז היי. יחד עם העבודה שלי על לגיטימציה לכעס, אני מרגיש שבמידה רבה הצלחתי.

העבודה שלי עם עצמי בנושא הכעס והטינה עוד לא הושלמה, כמובן. החיים מזמנים לי שיעורים חדשים בל הזמן, ואני לומד.