מאת: משה דולב

מתוך הרצאה במפגש מבריאים

19.3.2001

הכל החל כאשר עברתי לדירה חדשה והזזתי שידה כבדה מימין לשמאל ומשמאל לימין, עד שאשתי היתה מרוצה ממיקומה של השידה. פתאום הרגשתי כאבים ונפיחות במפשעה.
בבדיקה שערך לי רופא כירורג הוחלט לנתח ניתוח בקע מפשעתי (קילה).
וכך הגעתי לבית חולים אסותא לניתוח אצל אותו רופא, שבדיעבד הסתבר כרופא מצויין אך בעל יד קלה בניתוחים – אוהב לחתוך.
בניתוח התברר שאין לי שבר אלא גידול שנשלח לביופסיה. לאחר כשבוע התקבלה תשובה והפניה לבית חולים למחלקה המטולוגית בתל השומר.
במכתב ההפניה נכתב כדלקמן: "נותח בהבחנת שבר מפשעתי באסותא ב- 27.6.91, לא נמצא בקע, אלא נתגלה גוש פולודיקלי בגודל 6X3X2 שהתברר כלימפומה. הגוש הורחק עד כמה שניתן בשלמותו".
וכך הגעתי למחלקה ולא הבנתי לאן אני מגיע ולאן אני הולך. בבדיקת T.C. התברר שאני סובל מלימפומה גדולה בשרשרת.
לקח לי זמן להבין מה קורה ומה זה אומר.
התחלתי לקבל כימותרפיה קלה בכדורים בשם לוקראן. התחילו לי תחושות שונות ומשונות, רגישות לשמש ועוד. במקביל התחלתי לעשות לעצמי הילינג ע"י הנחת שתי הידיים לכיוון האיזור עד לתחושה שהאיזור מתחמם. ובאמת הגידולים קטנו. סיפרתי לרופאה והיא אמרה שזה בגלל הכדורים. הפסקתי את ההילינג, ואז הסתבר שהכדורים לא עוזרים. הגידולים המשיכו לגדול, והחלו ללחוץ על האיברים הפנימיים. לאחר התייעצויות נאמר לי שאין ברירה ועלי לעבור טיפול כימותרפי משולב של 6 טיפולים.
הלכתי לטיפול בלי לדעת בעצם מה זה אומר ומה ההשלכות, כשהדבר שהכי הפחיד אותי היה אם אני אקריח או לא. לאחר הטיפול הראשון החלה נשירת שיער מסיבית, וכדי לקצר את התהליך והייסורים עשיתי קרחת מלאה שמאד התאימה לי!
לאחר שני טיפולים הרגשתי שאני מאבד שליטה בגוף ובנפש, והתחלתי להבין שאני באמת חולה, וכנראה במחלה קשה, ואני צריך עזרה מעבר לטיפול הכימותרפי.
חברה המליצה לי על דיאטנית טבעונית שעיקרה שתיית מיצים טבעיים והמנעות מחלבונים בימי הטיפול ומספר ימים לפניהם.
הדיאטה גרמה לי להתחיל את השינוי. נוכחתי שיש לי השפעה על הקורה לי, גם אם זה "רק" צמצום משמעותי בתופעות הלוואי של הטיפול. בהמשך התחלתי לקחת ויטמינים אשר חזקו אותי, למרות שהרופאה אמרה שזה רק ירגיע את אשתי. השינוי בתזונה הביא להחלטה שאני חייב לקחת אחריות לחיי ולמה שקורה לי. וכאן בעצם התחיל תהליך הריפוי שלי.
לאחר גמר הכימותרפיה נשארו שאריות, ולאחר התייעצות עם חברים, התחלתי ללכת לטיפולי הילינג וכן לסדנאות בשיטת אן-ויגמור כדי לנקות את גופי מהרעלים והנזקים שהכימותרפיה גורמת.
הדבר החשוב ביותר הוא שהתחלתי לדאוג קודם כל לעצמי, והיתה לי הצדקה מוסרית כי הייתי חולה סרטן.
הרופאה הציעה טיפול באינטרפרון, שהוא חומר טבעי, אולם במינון של פי כמה וכמה מהטבעי. התחלתי להזריק 3 פעמים בשבוע. הטיפול גרם לגופי לטלטלה עזה, חום גבוה, חולשה, בקיצור מעין שפעת מתמשכת. הטיפול היה אמור לארוך שנה, אולם לאחר כחודש הפסקתי אותו, ללא התנגדות מצד הרופאה שאמרה:  "אז ניסינו".
הגעתי למסקנה שרק אני יכול לרפא את עצמי.
הדבר החשוב ביותר הוא שהתחלתי לדאוג קודם כל לעצמי, והיה לי הצדקה מוסרית כי הייתי חולה סרטן.
היום אני מודע למה שקורה לי ואני יודע שעזרתי בהבאתו של הסרטן.
אני לא אומר את זה בגלל רגשי אשמה, ואני מבין את האחריות הגדולה שמסתתרת בתוך המשפט הזה. רוב האנשים שאני רואה בסביבתי חושבים שזה בא מן אללה, ותולים זאת בגנטיקה ובבעיות סביבתיות. אז אולי את החולשות הגנטיות אני לא יכול לשנות, אך את כל היתר אנחנו כן יכולים.
המסר העיקרי שאני רוצה להעביר, זה שאם אני עזרתי לו לבוא, אז אני יכול לעזור לו ללכת.

כמו שאמר רבי נחמן מברסלב:

אתה נמצא
במקום
בו נמצאות מחשבותיך.

ודא שמחשבותיך נמצאות במקום
בו אתה רוצה להיות.

מאז שיניתי את סדרי חיי. הפכתי לטבעוני. בכל בוקר אני עושה תרגילי טאי-צ'י. במשך השבוע צועד ברגל בים או בפארק, עושה מדיטציות, ונמצא בחברת אנשים אופטימיים ושמחים.
היותי פה על הבמה הוא חלק מתהליך ההבראה והחשיפה שלי. תהליך יום יומי, לעיתים מאד לא קל.

לפני כן, מעבר לענין הגנטי, שלא במודע עשיתי הכל כדי להחליש את כל המערכות הנפשיות והפיזיות שלי. אני מכיר בהרבה סיבות למה שקרה לי ואני מקבל את זה.

ואני רוצה להדגיש שכאשר אני אומר שיש לי חלק בהבאת הסרטן על עצמי, אין בכוונתי להאשים את עצמי או כל אחד אחר שיש לו סרטן, אלא לראות את החלק האופטימי – אם יש לי חלק בהבאתו, אזי יש לי גם את היכולת לשנות וע"י כך להבריא.

אני לא יכול להתכחש לעבר, צריך לקבל אותו ולחיות איתו. יחד עם זאת, אסור לחיות בחששות מהעתיד, אלא צריך לחיות את ההווה. ללמוד לחפש את השמחה וההנאה.

וציטוט נוסף:
זכור תמיד:
השמחה איננה עניין שולי במסעך
הרוחני – היא חיונית.

דיכאון גורם לנזק רב.
השתמש בכל תכסיס העולה על
דעתך בכדי להביא את עצמך
לידי שמחה.