מבוא
הגעתי למחקר הרגשות כאשר התמודדתי עם חזרה רביעית של הסרטן בגופי. ככל שאני לומד ומתבונן בתהליך ההבראה שלי, אני מגלה שעבודה עם רגשות היא חלק חשוב וחיוני ממנו. אני מאמין שהדברים אותם אתאר בפרק הזה עשויים לסייע לכל אדם הנמצא במצב של מחלה גופנית או מצוקה נפשית.
היכולת להכיר את הרגשות, לזהות אותם, לנשום איתם, לתת שם לכל רגש שמופיע, לאפשר להם להתחלף ולזרום הלאה, לזהות חסימת-רגשות ולשחרר אותה, ולהכיר בקשר בין הרגשות לבין הגוף – כל אלו מהווים מפתח חשוב להבנת הקשר בין הגוף לנפש, וכתוצאה מכך להתפתחות היכולת להבריא.
אני מתנגד לנטיה ליצור הפרדה בין "רגשות חיוביים" ובין "רגשות שליליים". בעיני, כל הרגשות נחוצים, שימושיים, ונושאים איתם אנרגיה של חיים, אנרגייה של תנועה. ולכן, כל הרגשות חיוניים.
מאפיין נוסף של הרגשות הוא הגופניות. הרגש (כל רגש) נמצא בגוף, ומורגש בגוף. תגובות גופניות כמו מתח שרירים או הרפייה והרחבה של איזור או איבר מסוים בגוף מעידות על קיומם של רגשות. מעבר לכך, הרגשות מתבטאים באופן עדין יותר, כרטט (וויברציה) בתאי הגוף.
פרק ראשון – על החיוניות ועל הגופניות של הרגשות
אני מאמין שכל הרגשות חיוניים, בכל המובנים. יש לרגשות מקום חשוב בחיינו. אינני מקבל את ההפרדה בין רגשות חיוביים לבין רגשות שליליים. דוגמאות להפרדה ולקיטלוג מזיק: רגש הפחד נחשב ע"י אנשים רבים כשלילי ומזיק, אך יש לו תפקיד חיוני, הוא מגן עלינו מפני סכנות, ומרחיק אותנו ממה שיכול להזיק לנו. ועם זאת, הפחד יכול לגרום גם נזק, ואפילו נזק-רב, בתנאים מסויימים, ולכן חשוב לחיות עם הפחד באופן מודע ומכוון, כך שיביא תועלת.
דוגמא נוספת: כעס הוא רגש מושמץ; לעיתים קרובות הוא מוצג כשלילי וחסר טעם. אני מאמין שגם לכעס יש תפקיד חשוב בחיינו: כעס מזהה את התוקפנות המופנית כלפינו, מגן עלינו מפני עלבונות, מפני אנשים שעלולים לפגוע בנו, מפני מי שמזלזל בנו. פעמים רבות הכעס הוא "מנטרל הרעלים והעלבונות" היעיל ביותר.
גם הקנאה התחרותית (( envy יכולה להיות חיונית ובריאה: היא מדרבנת אותנו להתפתח, להתקדם ולהשתפר. לכן לא כדאי לוותר על רגשות אלו.
כמובן שרגשות אלו וגם אחרים יכולים לגרום גם סבל, לעצמנו ולזולתנו. כיצד להמנע להימנע מנזקים אלו – זוהי שאלה כבדת משקל, שראוי לתת עליה את הדעת.
התפקידים המעשיים אינם נחלתם הבלעדית של הרגשות המושמצים האלו. גם לרגשות נעימים ויפים כמו אהבה, אמון והנאה יש תפקיד חשוב בחיינו: בין השאר, הם מסמנים לנו מה טוב בשבילנו, הם גורמים לנו להימשך לאנשים ולדברים שיכולים להועיל לנו. כדאי לשים לב שגם רגשות אלו, המקוטלגים בדרך כלל כ"חיוביים", יכולים במקרים מסוימים להביא נזק ולגרום סבל. כדוגמא לאהבה מזיקה, אפשר לקחת אישה האוהבת את בעלה האלים ללא תנאי, ולכן נשארת איתו וממשיכה לספוג מכות. דוגמא נוספת, הפעם לאמון מזיק, היא אדם הנותן אמון בשותפו העסקי, למרות שהשותף מרמה אותו וגונב ממנו בכל הזדמנות.
רגש חשוב נוסף המוגדר בדרך-כלל כשלילי, הוא רגש האשמה. שנים רבות התקשתי להבין את התועלת שבו. אמנם נכון שרגש האשמה גורם לסבל רב, אך בכל זאת לא הייתי ממליץ לוותר עליו כליל. לפי הבנתי היום, רגש האשמה עוזר לנו להיות מוסריים יותר, בכך שהוא גורם לנו נקיפות מצפון על מעשים לא מוסריים שעשינו. סליחה והשלמה מאפשרות לנו לסלוח לעצמנו ולאחרים, לתקן את מעשינו ולהמשיך הלאה.
מעבר לתפקידים המעשיים, יש לרגשות ערך נוסף בחיינו. עדות לכך אפשר למצוא במשיכה שאנו חשים לחוויות רגשיות עזות. אנשים מזמנים לעצמם חוויות רגשיות בעלות עוצמה. אנחנו אוהבים לשמוע שירים עצובים, ונמשכים לשמוע אותם גם בתקופות שלא קורה משהו מעציב בחיינו. כאשר חיינו רגועים ונטולי סיבות קונקרטיות לפחד, אנו הולכים לצפות בסרטי אימה. אם אין לנו את מי לשנוא במציאות חיינו, אנו שונאים רשעים בסיפורים דמיוניים, או קוראים עיתונים ומעוררים את עצמינו לכעס. מכאן אני מסיק שעצם הרגשת מגוון רחב של רגשות, תורמת ומועילה לנו, ולכן אנו נמשכים לחוש אותם גם כשאין לכך מניע מציאותי.
ואולי אפשר אפילו להבין זאת בהשאלה מצריכת ויטמינים ומינרליים. לפעמים אנחנו נמשכים למזונות עשירים בחומר מסויים, כיוון שאינטואיטיבית אנחנו מרגישים חסר בחומר הזה.
קראתי שאנשים שקשורים יותר לרגשותיהם, מביעים אותם ביתר חופשיות, ומדברים עליהם בגלוי, הם אנשים בריאים יותר, לוקים פחות במחלות, ומבריאים מהן ביתר קלות. מכאן נובעת ההבנה שלי, שכל הרגשות הם חיוניים ובריאים ביסודם.
גישות המפרידות בין רגשות חיוביים ושליליים מקטלגות בדרך כלל את הרגשות השליליים כמזיקים לבריאות. לפי תפיסתי, הנזק לבריאות לא נגרם מן הרגש עצמו אלא מהיחס שלנו אל הרגש, ומתגובותינו הגופניות כאשר הם מופיע.
הרגשות נמצאים בגוף. הם אינם משהו ששייך ל'נפש' מופשטת כלשהי, המתקיימת בנפרד או במנותק מן הגוף. הרגשות אינם שייכים רק לראש, לשכל, למוח ולמחשבות. הרגשות קשורים למוח דרך אזורים קדומים וראשוניים שבו (המצויים גם אצל בעלי-חיים), כמו למשל המערכת הלימבית (LIMBUS). זוהי מערכת שונה מקליפת המוח (הקורטקסט – (cortexהאחראי על החשיבה הראציונלית.
הרגשות קיימים ומתרחשים בגוף בכמה מישורים: במישור הגלוי והחיצוני ביותר הם מתבטאים בתנועות ובקולות, בבכי, בצחוק, בצעקות, ברעידות ובצמרמורת. ברובד פחות גלוי הרגשות קיימים במתח השרירים, בקצב ובאופי הנשימה, בזרימת הדם. ברובד עמוק יותר הרגשות הם זרימת ההורמונים וחומרים כימיים נוספים בתוך הגוף ובין המוח לגוף. ככל שאנו מתמידים בהתבוננות בגוף, נגלה עדויות נוספות לקיומם של הרגשות. אני מאמין שרגשות מתרחשים בגופנו ברמה הראשונית והעמוקה ביותר – ברמת התאים. כשאני שמח, התאים בגופי שמחים. כשאני עצוב, התאים בגופי עצובים, וכן הלאה. אני מאמין שאחד הביטויים של הרגש ברמה התאית הוא רטט – ויברציה מסוימת, שהתאים נעים בה, בדומה לרטט של מיתר או פעמון המשמיע צליל. הרטט הזה שייך לחכמת הגוף. איננו מפעילים אותו במודע, ולרוב איננו מודעים לקיומו בכלל.
על עיקרון זה למדתי רבות מספרו של רפי רוזן "החוש השביעי והמציאות שמעבר- ביו-אנרגיה בחיי היום יום" (הוצאת תמוז, 1989)
רפי רוזן היה חוקר אוטו-דידקט שלמד, והלך בעקבות ויהלם רייך, פסיכו אנליטיקאי יהודי אוסטרי, שהיה תלמידו של זיגמונד פרויד, ופיתח תורה ייחודית בעניין אנרגית החיים (ביו-אנרגיה, אורגון, ביואורגונומי), הרגשות האנושיים, המיניות האנושית, והבריאות.
פרק שני- משפחות של רגשות, או- כמה רגשות יש לנו, בכלל?
בחברה שלנו, דיבור פשוט על רגשות אינו נפוץ ואינו מקובל. אנשים רבים אינם מסוגלים לענות על השאלה הפשוטה: מה את/ה מרגיש/ה עכשיו? בקורסים ובסדנאות שאני מנחה, אנו מנסים לנקוב בשמותיהם של כל הרגשות בעברית. בדרך כלל, לאחר כ- 10 שמות רגשות הרשימה מתחילה לחרוק ולצלוע. קשה להזכר בעוד רגשות. בסופו של התרגיל אנו יכולים להגיע לרשימה של כמאה רגשות! הרשימה המלאה שהרכבתי כוללת יותר ממאה וחמישים שמות רגשות. רשימה זו אינה כוללת כמובן תערובת של רגשות שונים, גווני ביניים בין הרגשות, ועוצמות שונות של רגשות. כך שהמגוון הרגשי שלנו הוא עצום וכולל מספר עצום של רגשות ומצבים רגשיים.
הצעה: קחו דף ועט, רשמו לעצמכם כל שם של רגש שאתם מכירים. השוו את הרשימה שלכם לרשימה המופיעה כאן, בהמשך מאמר זה. למען הנוחיות והסדר, חילקתי את הרגשות ל"משפחות" לפי הקרבה הרעיונית, ולפי התחושה הסובייקטיבית שלי
עוד הצעה: לאחר שרשמתם את כל הרגשות שלכם, והגעתם לרשימה מלאה שלכם, דברו עם אנשים קרובים (חברים, בני משפחה) על רשימת הרגשות שלכם, והקשיבו לדעתם, למחשבותיהם ולהרגשתם.
משפחות של רגשות – הצעה שלי
| משפחה אוהבת
ראש משפחה: אהבה
אהדה
אחווה
אכפתיות
אמפתיה
געגוע
הוקרה
הודייה
הזדהות
חיבה
חמלה
רחמים
סליחה
כמיהה
משיכה
תשוקה
תאווה
מיניות
הנאה
נדיבות
נתינה
ערגה
קירבה
רוך
טוב
ענווה
טוהר
נקיות
|
משפחה מאושרת
ראשי משפחה: אושר ושימחה
הנאה
הצלחה
מלאות
נועם
סיפוק
עונג
רוויה
שובע
התרחבות
תקווה
אופטימיות
שביעות רצון
חדווה
להיטות
התלהבות
התרגשות
הצלחה
הוקרה
התפעמות
משובה
סקרנות
פליאה
צחוק
|
משפחה רוחנית ומאמינה
ראש משפחה: אמונה
אמון
תקווה
ביטחון
השלמה
רוחניות
יראה
אומץ
אונים (כוח)
היטהרות
התעלות
התרחבות
טוב
ציפייה
שותפות
|
משפחה עצובה
ראשי משפחה:
עצב, ייאוש
צער
שיעמום
עייפות
בדידות
געגועים
דיכאון (דיכי)
כאב
לאות
סבל
עצבות
ערגה
צמא
רעב
קטנות
אין מוצא
קיפאון
שיתוק
אפסות
בינוניות
דחק
החמצה
השפלה
זעקה
חוסר אונים
מועקה
מחנק
נחיתות
שפיפות
תבוסה
תיסכול
ריקנות
|
משפחה כועסת
ראש משפחה: כעס, שינאה
קינאה
אכזבה
בגידה (בגדו בי)
זעם
חרון
טינה
טרוניה
מירמור
נקם (נקמה)
עלבון
התלהמות
התנשאות
רחמים
רוגז
רוע
תוקפנות
דחייה
תיסכול
תעוב
|
| משפחה נבוכה
ראשי משפחה: מבוכה, בילבול
סערה
הפתעה
טירדה
לחץ
דחק
מתח
פיקפוק
תמיהה
תימהון
קוצר רוח
|
משפחה מפוחדת
ראש משפחה: פחד
אימה
בהלה
בלהה
בעתה
בריחה
דאגה
חרדה
יראה
פלצות
|
משפחה אשמה
ראש משפחה: אשמה
בגידה (אני בוגד)
בושה
כלימה
חרפה
חרטה
עלבון
|
משפחה שלווה
ראש משפחה: שלווה
אושר
שקט
נועם
אחדות
שייכות
שלימות
מלאות
רוחב
אהבה
קבלה
שובע
שביעות- רצון |
משפחה גאה
ראש משפחה: גאווה
גדלות
יוהרה
שחצנות
שותפות
שליטה
תוחלת
תעוזה
אומץ
כוח
|
פרק שלישי- זרימת הרגשות
שום רגש אינו נשאר לעד. חישבו על ילד שנעלב ובוכה בקול גדול. כעבור רגע הוא נרגע ופורץ בצחוק, או עוקב בסקרנות אחרי חיפושית חולפת.
או היזכרו בשני ילדים בגן, רבים בחימה שפוכה על צעצוע. כעבור כמה דקות תמצאו את הילדים האלו שקועים במשחק משותף, ללא כל סימן לריב שחלף.
כך טיבם של רגשות. הם זורמים ומשתנים בלי הרף, כל חיינו. באנגלית זה אפילו יוצר משחק- מילים מתנגן: THE EMOTIONS ARE IN MOTION זרימת הרגשות היא חלק מזרימת החיים. כל מספר דקות, או שניות, מתחלף רגש, ורגש אחר בא במקומו. אפילו במקרים מיוחדים ורבי עוצמה, רגש אחד אינו מחזיק מעמד יותר מכמה עשרות דקות. אני רואה כל חיינו כמורכבים משרשראות ארוכות של רגשות מתחלפים, מעין ספירלות של רגשות.
גם כאשר קורה ארוע משמח במיוחד, אין אנו יכולים להיות כל הזמן בשמחה. וכשקורה משהו מעציב, גם אז העצב 'נטו' אינו מחזיק זמן רב. אנשים בוכים, כועסים ומפחדים ביום חתונתם, בנוסף לאהבה ולשמחה שהם חשים. אנשים חשים גם רגשות שונים ומגוונים בתקופת אבל. זו זרימת הרגשות הטבעית.
כיוון שהרגשות מתרחשים בגוף, אפשר להתייחס גם לזרימת הרגשות כזרימה גופנית. זרימת הרגשות מצטרפת ומתקשרת לשאר הזרימות המתרחשות כל הזמן בגופינו: זרימת הצ'י (אנרגית החיים), זרימת הדם, חילוף החומרים, זרימת הנשימה, שאיפה ונשיפה. זרימת הרגשות היא חלק מחוכמת הגוף.
פרק רביעי- אבחנה בין רגש ופעולה, או דמוי הנחל
ילדים קטנים אינם מבחינים בין רגש, ביטוי רגשי ופעולה לפי הרגש. ככל שאנו מתבגרים, האבחנה הזו נעשית ברורה חשובה. כשילד קטן עצוב או מתוסכל, הוא בוכה בקול, כשילדה כועסת, היא מכה, או נושכת את מי שהכעיס אותה. אך אם אני כועס על ראש הממשלה שלי, אני מבין שאין זאת אומרת שעלי לירות בו. כשאני כועס על בני או בתי, אני מבין שאני לא חייב להכות אותם. אני מסביר את האבחנה הזו, בדימוי של מים שזורמים בנחל. חלק מן המים זורמים כשהם גלויים, על פני הקרקע, מעל האדמה והאבנים. אך חלק מזרימת המים מתקיים מתחת לפני הקרקע, המים מחלחלים אל מתחת לאבנים ולאדמה, אך ממשיכים לזרום כמי תהום. גם זרימת הרגשות היא כזאת. חלק מן הרגשות גלויים, מדוברים, ומביאים למעשים, באופן פשוט וברור. חלק נוסף בא לידי ביטוי במילים (בדיבור או בכתב) או באמצעים אמנותיים. חלק אחר קיים בנפש, במודעות ובא לידי ביטוי בדמיון.
אפשר לדבר, להביע רגשות, אפשר גם להקשיב לרגשות של הזולת. כשילד קטן מתגעגע להוריו, ורוצה להיות עם אביו או עם אימו, הוא בוכה ורץ אליהם לחבקם. כאשר אותו ילד חש תשוקה לילדה בגן, הוא מסוגל פשוט לחבק אותה, בלי לשאול ובלי לבקש רשות. כמבוגר, אני יודע שאסור לחבק אישה ללא רצונה, אך אין זאת אומרת שעלי לוותר על תשוקתי. אני יכול לבטא את רגשותיי בדרכים אחרות. את אהבתי אני מבטא בכתיבה, או בהאזנה למוסיקה. את כעסי על ראש הממשלה אני יכול לבטא בכתיבת מכתבים, בדיבור, בהשתתפות בהפגנה, בהצבעה נגדו. את כעסי על ילדיי אני יכול לבטא בשיחה איתם. אם עדיין נותר בי כעס, אני יכול לבטא אותו בצעקות והטחת אגרופים באוויר. (אני עושה זאת לבדי, או לפעמים בסדנאות קבוצתיות). אני יכול לבטא כעס בציור ובשירה, אני יכול לבטא את כעסי בדמיון. בכלל: אני סבור שבדמיון כמעט הכל מותר. מותר לי לעשות כל מה שאני רוצה ומרגיש, גם את מה שאסור לבצע, או לא רצוי לבטא במציאות. הדמיון מאפשר לי לשמור על זרימת רגשותיי ולחוות אותם במלואם בלי שאצטרך לפעול על פיהם ללא אבחנה.
יש גם מקרים לא מעטים שבהם ביטוי הרגש באופן חופשי, ואף פעולה לפיו הם אפשריים ואף מועילים. תקשורת רגשית גלויה ופתוחה, ופעולה לפי הרגש אפשרית הרבה יותר ממה שנדמה לנו, לכן חשוב, בעיני, להיות בקשר עם הרגשות, להרשות לעצמנו לדמיין אותם, לדבר עליהם, לבטא אותם באופן אמנותי (לכתוב, לצייר, לשיר, לנגן, וכולי), ולפעמים גם לפעול על פיהם.
"רגשותיי משטים בי" אמרה לי פעם אישה צעירה ובודדה. זה קרה לאחר שהתחילה להתחבר חזרה לרגשותיה. בתקופה קצרה של כמה שבועות היא חשה שהיא מתאהבת בארבעה או חמישה גברים, וזאת אחרי שנים של של בדידות, חוסר אהבה והיעדר קשרים של מיניות אוהבת בחייה. הצעתי לה לזרום עם רגשותיה, לדמיין את האהבות האלו, ובשלב הבא ללכת ולדבר עם מושאי אהבתה. היא שמעה לעצתי, ועשתה זאת. בנסיון הראשון היא קיבלה דחייה, וחשה אכזבה ותיסכול. אך למרבית הפליאה שלה, התגובות הבאות היו אחרות לגמרי. תוך כחודש היא מצאה את עצמה בתוך זוגיות אוהבת עם אחד הגברים האלה, איתו היא חיה עד היום.
לא כל שיחרור מחסימה רגשית מוביל לאידיליה, ומסתיים ב"אושר ועושר" כמו בסיפור הזה, אך שחרור חסימות רגשיות יכול להוביל לחיים עשירים ומעניינים, הכוללים זרימה, ושפע של רגשות.
פרק חמישי- חסימת רגשות
זרימת רגשות מלאה, טבעית ובריאה קיימת בדרך כלל רק אצל תינוקות וילדים קטנים. בהמשך החיים נוצרות ומתפתחות חסימות רגשיות. החסימות הרגשיות נוצרות כתוצאה ממסרי החברה, ומסיבות נוספות שיפורטו בהמשך. בתהליך החסימה הרגשית אנחנו מנסים למנוע או להחליש הופעתם של רגשות מסוימים, או שאנו מנסים ליצור או להאריך באופן מלאכותי רגשות אחרים.
אפשר להבחין בין שני אופנים שונים של חסימה רגשית, אופנים הנראים מנוגדים זה לזה, למרות שהם במהותם, קרובים מאוד.
חסימת רגשות באופן הראשון היא החלשה או העלמות של רגש מסויים, או של מספר רגשות: אדם שאינו כועס לעולם, או שאינו מפחד או שאינו מסוגל לחוש אהבה.
חסימה רגשית באופן השני היא התקבעות רגש מסויים למשך זמן רב: חודשים, שנים ואפילו עשרות שנים. לדוגמא: פחדים וחרדות שאינם חולפים, כעס קבוע, (ההופך לטינה), אשמה שאין ממנה מנוחה, ועוד.
שני אופני החסימה האלו הם בעצם שני צדדים של אותו מטבע: הפסקת זרימת הרגשות הטבעית, הפסקת התנועה הטבעית והמתמדת מרגש לרגש. האבחנה בין שני אופני החסימה אינה תמיד ברורה: התקבעות על כעס היא לעיתים חוסר יכולת לסלוח, אשמה קבועה מבטאת חוסר יכולת לסליחה עצמית ולקבלה עצמית, ייאוש עמוק ומתמשך הוא גם אובדן של רגש התקווה. פחד וחרדה בלתי פוסקים הם אבדן האמונה ותחושת הביטחון.
חסימות רגשיות הן גורם רב חשיבות בגרימת מחלות רבות, ובכללן סרטן, ולכן ישנה חשיבות רבה להבנת הסיבות להווצרות החסימות, והדרכים בהן הן נוצרות ומתפתחות. רק כנעשה זאת נוכל גם למנוע, לשחרר ולרפא חסימות אלו.
פרק שישי- כיצד נוצרת חסימה רגשית
מכיוון שהרגשות הם גופניים, גם חסימת הרגשות נוצרת באופן גופני. ישנם כמה מנגנונים נפוצים שבעזרתם אנחנו חוסמים את רגשותינו. הבנת מנגנונים אלו חשובה לצורך ריפוי ושחרור החסימות הרגשיות, שכן אותם כלים ששמשו אותנו כדי לחסום את רגשותינו, יכולים לשנות כיוון ולסייע לנו בתהליך הפתיחה, הריפוי והשחרור.
א. חסימת רגשות ע"י עצירת הנשימה
מכיון שזרימת הרגשות קשורה לזרימות אחרות בגוף, מנגנוני חסימת הרגשות עושים שימוש בעצירת זרימות אלו. הדרך הפשוטה והקלה ביותר לחסום רגש היא באמצעות עצירת הנשימה. נניח שאני מרגיש אושר, או התרגשות בעוצמה רבה, ומסיבה כל שהיא איני רוצה לחוש רגש זה, לפחות לא בעוצמה רבה. הדרך שבה אני מדכא את הרגש מיידית היא עצירת נשימה לזמן מה. על ידי עצירת הנשימה דכאתי או עצרתי את עוצמת הרגש שחשתי, שמרתי על שליטה עצמית ומנעתי את ביטוי רגשותי כלפי חוץ. לכאורה- השגתי את מטרתי. בטווח הארוך אני עלול לשלם על כך מחיר כבד, ועל כך בהמשך.
עצירת הנשימה כדרך לדכא רגשות נפוצה כל כך עד שלעיתים נדמה כי היא הדרך הטבעית והיחידה. על נוף יפה במיוחד אנו אומרים "נוף עוצר נשימה" כשאנו פוחדים מאוד אנו מספרים ש"נעתקה נשימתנו" מפחד, וכשאנו מתרגשים מאוד אנו מפסיקים לנשום עד כדי התעלפות. למעשה, לא הנוף היפה עצר את נשימתנו, אלא דווקא הנסיון שלנו למתן את התפעלותנו מהנוף. לא הפחד עצמו הוא שגרם לנשימה להעתק, ההרגל והכוונה לא להרגיש את הפחד הם שעשו זאת. וגם ההתרגשות עצמה אינה גורמת להתעלפות, אבל המחשבה האומרת "לא אוכל לעמוד בהתרגשות הזו" גורמת לעצירת הנשימה עד להתעלפות.
אנשים החוסמים את רגשותיהם באופן קבוע, מבטאים זאת גם בדרך נשימתם. כיוון שבני אדם אינם יכולים לחיות ללא נשימה, הם ממשיכים לנשום, אולם הנשימה נעשית שטחית ורדודה יותר, או שהנשימה אינה רציפה אלא מופסקת מידי פעם למספר שניות. דרך נשימה כזו גורמת להחלשת הרגשות באופן קבוע ומסייעת לחסימת הרגשות. נזק נוסף של נשימה רדודה ומקוטעת הוא החלשת זרימת האנרגיה בגוף.
ב. חסימת רגשות ע"י כיווץ שרירים
הדרך השניה לחסימת רגשות היא כיווץ שרירים. הכיווץ יכול להיות מקומי, או כללי. כיווץ השרירים מונע את ביטוי הרגשות הטבעי והבריא באופן מיידי, הוא יוצר מסיכה, וגורם לאשליה של שליטה רגשית. בטווח הארוך, הכיווץ הזה חוסם את זרימת האנרגיה וזרימת הדם בגוף ויוצר בעיות בריאות קשות. את הדוגמא למצב זה אני מצטט מספרו של רפי רוזן שהזכרתי קודם:
"כאשר אני שומע סיפור עצוב ומרגש, מתעורר בתוכי גל של עצב. גל זה מנסה להביע את עצמו באמצעות בכי. אם אני נמצא בחברה בה אינני מוכן לחשוף את הצד הרך והרגיש באופיי, אני עוצר את הבכי. כאשר אני מצליח לעצור את הבכי אני מרגיש גוש בגרון. בשפה המדוברת אנו אומרים שהבכי נתקע לנו בגרון.
אם אבדוק את המקום בו אני מרגיש את הגוש באצבעותי, אמצא שהשרירים בו מכווצים ולחיצה עליהם גורמת לתחושת כאב. אם נבדוק את האזור שסביב הגוש… נמצא ריכוז אנרגטי חזק במיוחד. הפעולה הישירה של הגוש היא חסימת ההבעה הרגשית. ע"י חסימת ההבעה הרגשית יצרתי בגרוני חסימה רגשית, התכווצות שרירים, וריכוז או כיווץ של השדה האנרגטי. יצרתי חסימה שהיא בו- זמנית רגשית, גופנית ואנרגטית."
אפקט חזק יותר של חסימה רגשית נוצר כאשר מצרפים את עצירת הנשימה לכיווץ השרירים. דיכוי הרגש במקרה זה מהיר ויעיל יותר, וגם הנזק הבריאותי עמוק יותר.
קבוצות השרירים המועדים ביותר לכיווץ ככלי לחסימת רגשות הם שרירי הפנים, ובמיוחד מסביב לעיניים, שרירי הגרון והצוואר, שרירי העורף והכתפיים, שרירי הגב, הבטן והאגן.
ג. חשיבה כמחליפת רגשות
הדרך השלישית לחסימה רגשית היא "דרך הראש"- הפעלת המח והמחשבות באופן מופרז, על חשבון הרגשות. המחשבה היא כלי עבודה רב עוצמה של האדם. יש הטוענים שבה טמון מותר האדם על החיה. המחשבה אחראית לרוב ההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית, והיא הכרחית לקיומו של האדם בחברה המודרנית.
בכל פעם שמתגלה כלי יעיל ורב עוצמה, יש לבני אדם נטיה לנצל אותו ניצול יתר. כך קורה גם עם המחשבה: אנשים מוותרים על רגשותיהם, וחושבים מה עליהם לעשות בכל רגע נתון. הם אינם מדברים על רגשות אלא על מחשבות בלבד. הם בוחנים כל רגש בחינה תועלתנית- רציונלית, ואם הרגש אינו עומד במבחן השכלי הם מבטלים אותו, או מתעלמים ממנו. אם שואלים אותם מה הם מרגישים כלפי משהו או מישהו הם יענו: "אני חושב ש…" על השאלה "מה שלומך?" הם יענו: "אני חושב ש…" או "כמו כולם" או "כרגיל" או "בסדר". כמו שאומר האוהב שבור הלב בשיר הנפלא שכתבה שמרית אור:
"אצלי הכל בסדר
ולא חשוב אם לא אמצא תשובה
אצלי הכל בסדר
היום כבר לא מתים מאהבה"
כמובן שחסימה זו משתלבת היטב עם שתי דרכי החסימה הרגשית הקודמות: עצירת נשימה וכיווץ שרירים. הדרכים הגופניות מנטרלות את עליית הרגשות, הדרך השכלית ממלאת את החלל שנותר במחשבות. אם בכל זאת מתרחש מאורע מיוחד והרגשות מאיימים לחזור ולהציף את האדם החסום, הוא ישתמש בכל הכלים יחד: הנשימה תעצר, השרירים יתכווצו, המח ימצא מייד הסברים מדוע אין כל טעם לפחד/ לכעוס/ להתרגש/ לאהוב/ להתייאש/ לקנא/ לקוות/ להרגיש, החברה התרבותית תתמוך בהסברים הרציונליים. אם הסימפטומים הרגשיים לא יחלפו מייד, האדם ייטול תרופות נגד חרדות ודיכאון, ו"סכנת הרגשות" תחלוף.
ד. פעולה כמחליפת רגשות
פעולה ועבודה יכולות להביע רגשות, ובכלל להביא תועלת רבה. הבעיה מתחילה כשאנשים משתמשים בפעילות יתר ובשקיעה לתוך עבודתם ככלי לחסימת רגשות. אנשים רבים משעים את רגשותיהם למשך הזמן שהם פועלים ועובדים. רק כאשר הם מפסיקים לעבוד הם מתחילים להרגיש. אם רגשות עזים מציפים אותם הם יעבדו יותר שעות, וישקיעו את עצמם עוד יותר בעבודה, כדי לא להרגיש. כאשר יסתיימו בכל זאת שעות העבודה הארוכות, הם מחפשים מנגנונים נוספים לבריחה מרגשותיהם עד תחילת יום העבודה הבא.
הד"ר איגור, אחד מגיבורי ספרו של פאולו קואלו "ורוניקה מחליטה למות" (הוצ' כתר, 1999) קורא לחסימת רגשות "מרירות". בקטע הבא הוא מסביר מה קורה למר הנפש ללא פעילות:
"מר הנפש הכרוני מבחין במחלתו רק פעם אחת בשבוע: ביום שבת אחר הצהריים. אז, כשאין לו עבודה או פעולות שגרתיות שיקלו את הסימפטומים, הוא מבחין שמשהו לא בסדר- שעות אחר הצהריים השלוות הן בעיניו גיהינום, הזמן לא זז והוא מרגיש אי נחת מתמדת.
אבל יום ראשון מגיע ומר הנפש שוכח מיד את הסימפטומים שלו, גם אם הוא מתלונן שאף פעם אין לו זמן לנוח ושסופי השבוע חולפים מהר מדי"
ה. אכילה כמדכאת רגשות
אחת הפעולות הנפוצות המשמשות לדכוי הרגשות היא אכילה. אכילה היא כמובן פעולה בריאה ביסודה, הכרחית לחיינו ואף מהנה ומרגשת. אולם ישנם אנשים אשר אוכלים באופן כפייתי, ללא קשר לתחושות רעב ושובע, וללא הנאה מן האוכל. אכילה כפייתית כזו מיועדת בדרך כלל לדכא רגשות שונים שעולים מבפנים. ככל שעולים יותר רגשות עזים, האכילה הכפייתית גוברת.
ו.סיגריות, סמים ואלכוהול
עישון סיגריה יכול להיות מהנה ומרגיע, אולם מעשנים רבים משתמשים בעישון גם כדי לדכא ולחסום את רגשותיהם. באופן דומה, גם שתיית משקאות חריפים ועישון סמים קלים יכולה להיות אמצעי להנאה, לרגיעה ולשחרור, אך מי שרגיל לצרוך חומרים אלו יכול להשתמש בהם גם כדי לא לחוש את רגשותיו במלואם. עישון ושתייה לצורך הקהיית הרגשות יוצר סכנות ונזקים בריאותיים רבים. מי שמפסיק לעשן או להשתכר נחשף מחדש לרגשותיו, ועליו להתבונן בהם וללמוד מחדש להתמודד איתם.
פרק שביעי- סיבות עיקריות לחסימת הרגשות
א. מסרים חברתיים ותרבותיים
"אמא אמרה לי: דני
ילדי הוא גיבור ונבון
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.
אינני בוכה אף פעם
אינני תינוק בכיין
אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות מעצמן"
מרים ילן שטקליס " דני גיבור"
החברה שבה אנו חיים מעריכה חשיבה רציונלית והתנהגות תרבותית, במקרים רבים "התנהגות תרבותית" סותרת הבעת רגשות זורמת וטבעית. המסרים החברתיים מועברים לילדים מגיל צעיר מאוד ע"י ההורים, מטפלים, מטפלות ובני משפחה. לדוגמא: אני עצמי, בגיל 11, החלטתי להפסיק לבכות, כפי שסיפרתי בחוברת "הזכות והעונג", כתבתי על כך:
"עוד משהו שקרה, ברגע זה ממש, בעודי בוכה, דומע ומייבב שם, מול הגדר, הכביש, האולוטובוס והכדור.
התגבשה בי החלטה פנימית עזה וחזקה, החלטתי שלא לבכות עוד, להפסיק לבכות.
עז אז הייתי ילד שבוכה הרבה, מכל כאב, מכל אכזבה ועלבון
זו לא היתה תכונה נחשבת במיוחד בעיני חברי, או בעיני. בעינינו בכי התאים לתינוקות, או לבנות, לא לבנים בני 11. רציתי להיפטר מן הבכי, להיות גדול וקשוח, לשלוט ברגשותי, ולא לבכות.
"כעבור זמן מה, חודש, או חודשיים, אולי קצת יותר, באמת הפסקתי לבכות. למדתי לשלוט בבכי וברגשות. אך יחד עם הלמידה הזאת גם אבדתי משהו.
איבדתי את היכולת לבכות."
דוגמא נוספת: ילדה בת ארבע שזה עתה גילתה את העונג הטמון בחיכוך איבר המין שלה "נתפסת" ע"י אימה ומקבלת מסר – במכה, גערה, או אפילו במבט – שהתנהגות כזו אינה מקובלת. ילדה זו תחוש כנראה אשמה על מיניותה, ותנסה להמנע בעתיד מאוננות או מהבעת רגשות מיניים באופן אחר.
גם ילדים מתבגרים המפגינים את רגשותיהם בפומבי מקבלים פעמים רבות יחס שלילי מן החברה הסובבת. ילדים (בעיקר בנים מעל גיל מסויים) הבוכים בפומבי ננזפים ונלעגים. לילדות (בעיקר בנות) מותר לבכות קצת יותר (לא הרבה יותר) אבל הן ננזפות על ביטוי גלוי של כעס, ביטוי תוקפנות, או הבעת מיניות גלויה.
לאנשים מבוגרים נותר טווח מאוד צר של רגשות ש"מותר" לבטא, וטווח עוד יותר צר של אופני ביטוי רגשי. כפי שכתבה לאה גולדברג בשירה: "עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על המילים, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על רגשות, עם השנים קשה מיום ליום חובת התבונה השותקת…"
לאנשים מבוגרים מותר להתאהב רק לפני הנישואים, אחרי החתונה מותר להפגין רגשות אהבה ומיניות, במידה, רק כלפי בן/ בת הזוג החוקיים. ביטוי כעס, תסכול או כאב ע"י צעקה נחשב לא נאה ולא תרבותי ואפילו צחוק בקול רם או פרץ שימחה מוחצן נתקל לא אחת בהשתקה, לגלוג או הרמת גבה.
ב. קונפליקט בין השכל והרגש ("רגשות לא הגיוניים")
גם כאשר ההורים והחברה אינם אוסרים על רגשות, יש ונוצרות חסימות רגשיות. כפי שציינתי קודם, השכל הוא אחד הכלים החשובים והחזקים של האנושות. השכל האנושי נוטה ליצור תבניות לוגיות – הגיוניות להבנת העולם. למרבית הצער, הרגשות אינם נוטים (לפחות לא תמיד) להתאים את עצמם לתבניות אלו. לרגשות יש הגיון משלהם, שונה מן ההגיון ומן הלוגיקה הרגילה.
במקרים שהרגשות שלנו מתנהגים אחרת ממה שהשכל מצפה מהם נוצרים קונפליקטים בין השכל והרגש. נוצר פיתוי לפתור קונפליקטים אלו בדרך של חסימה רגשית, בכלים שפורטו קודם (עצירת נשימה, כיווץ שרירים, חשיבת – יתר)
דוגמא: אישה גילתה שבנה הומוסקסואל. השכל שלה מקבל זאת. היא מבינה שזו נטיה מינית לגיטימית. אבל הרגש שלה מתקומם. היא מפחדת שלא יהיו לה נכדים מאותו בן, היא חשה שעולמה חרב עליה, עולים בה רגשות דחיה, גועל ואפילו שנאה. תגובה כזאת אופיינית לאנשים חילוניים ומשכילים בני הדור שלי בערך- ילידי אמצע המאה העשרים. בילדותנו לימדו אותנו שהומוסקסואליות היא סטיה, מחלה ופשע. בבגרותנו למדנו שזוהי נטיה מינית טבעית, חוקית ולגיטימית. המח קיבל את המסר החדש. הרגש עדיין מתנהג לפי התיכנות מימי הילדות.
דוגמא נוספת: איש הנתקף פחד בכל פעם שהוא נכנס לשירותים או למעלית. הוא יכול להבין פחד גבהים כאשר הוא עומד חשוף בראש צוק, או פחד ממקום סגור כאשר חוטפים אכזריים כולאים אותו בחדר קטן, אך מוחו אינו מבין מדוע הוא מרגיש חרדה במעלית הבטוחה במקום העבודה, או בחדר השרותים הקטן והמוכר בביתו
ג. סתירות פנימיות בין הרגשות (פרדוקסים רגשיים)
לעיתים הסתירה הפנימית היא בין רגשות שונים המתעוררים בנו בעת ובעונה אחת. אנשים מסוימים גורמים לנו תחושות של משיכה ודחיה, אהבה ושנאה יחד. דוגמא יפה אפשר לראות בשיר "הילד הרע" מאת לאה גולדברג:
הייתי אתמול בבית הדודה
אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה"
אמרתי "סליחה" ו"בבקשה"
שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?"
ואינני יודע כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: "את טיפשה!"
לאה גולדברג "הילד הרע"
דברים שגורמים לנו סבל וכאב יכולים באופן מפתיע להיות מהנים ומענגים. מוות של אדם קרוב יכול להעלות בנו תחושות מנוגדות של עצב ושמחה, כובד והקלה. למי שאינו מוכן לכך, החוויה הזו יכולה להיות מאוד מוזרה ומבלבלת. תגובה אופיינית תהיה נסיון לבטל או להכחיש חלק מהרגשות (הרגשות שנראים באותו רגע לא הגיוניים) או לחסום את כל הרגשות ולנסות לפעול לפי המקובל כהגיוני.
כמה נשים שעברו ניצול מיני בילדותן סיפרו לי על חוויותיהן. ילדה העוברת ניצול מיני (שאינו כרוך באלימות פיזית) מרגישה לעיתים קרובות רגשות סותרים. מצד אחד היא מרגישה הנאה מן המעשה במיני ואף אהבה. מצד שני היא חשה ש'משהו לא בסדר' היא מרגישה בושה ואשמה על שותפותה במעשה הסודי והאסור, ובמיוחד אשמה על שהיא נהנית ממנו. בנוסף היא מרגישה כעס ואף שנאה כלפי המנצל. תערובת הרגשות האלו נתפסת אצלה כמלאת סתירות ולכן מובילה להדחקה, עד כדי מחיקת הזיכרון הרלוונטי, ולחסימה רגשית. לא אחת מוביל ניצול מיני כזה לחסימה מוחלטת של היכולת לחוש רגשות מיניים או הנאה מינית. במקרים מסוימים חווייה זו מובילה גם למחלה גופנית, למשל סרטן.
ד. פחד מהצפה רגשית
חוויה רגשית יכולה להיות עזה מאוד. כאשר רגשות עזים עולים בנו אנו יכולים לחוות תופעות גופניות לא שגרתיות: תחושה של חום עז בפנים, בידיים או באברים אחרים, הרגשה של זרימה חזקה בכפות הידיים, או בצוואר, או בכל הגוף, רעידות לא רצוניות של הגוף, עפעוף לא נשלט בעיניים, נשימה מואצת. התופעות האלו, ההולכות ומתגברות ככל שהרגשות מתגברים, נתפסים לא אחת כמשהו מאיים. אנשים שאינם מורגלים בכך ואינם מוכנים מפרשים את התופעות האלו כאבדן שליטה, אבדן שפיות, שיגעון, הם מפחדים שההצפה הרגשית לא תסתיים אלא תטביע אותם. ואז, כתגובה נגדית, הם מנסים לעצור את ההצפה הזו בכל הכלים: כיווץ שרירים, עצירת נשימה, חשיבה רציונלית.
ההצפה הרגשית יכולה לקרות כתוצאה של כל רגש. גם רגשות שנחשבים חיוביים, כמו אהבה, שימחה ואושר יכולים לגרום לתחושה של הצפה, וגם רגשות שנחשבים שליליים. עוצמת הרגש היא הקובעת. פעמים רבות הצפה רגשית כוללת מגוון גדול של רגשות מעורבים ומתחלפים במהירות. מצב זה מכונה בשם סערת רגשות.
אני זוכר היטב את הפעמים הראשונות בהן הייתי עם נערה לבד, בנסיבות אינטימיות. חשתי התרגשות עצומה, הרגשתי מבוכה. תערובת של: תשוקה, אהבה, משיכה, פחד, בושה ואשמה. ידי ורגלי התחילו לרעוד רעידות חזקות ובלתי נשלטות. התביישתי מאוד, ניסיתי בכל כוחי לעצור את הרעידות, או לפחות להסתיר אותן מן הנערה שהייתי איתה באותו לילה , לא הצלחתי לעצור את הרעידות. כשהיא שאלה איך אני מרגיש, שיקרתי ואמרתי לה "קר לי…"
המעניין בדבר הוא, שכל התופעות האלו, המפחידות לכאורה, הן בעצם סימנים לשחרור אנרגטי, כפי שתוארו ע"י וילהלם רייך ותלמידיו. רייך עצמו תאר תופעות אלו כ"פורקן אורגסטי". האורגזמה המלאה עפ"י רייך כוללת גלים רכים של רעידות השוטפים את כל הגוף ומלווים בתחושה של הינמסות מתוקה, ערפול המודעות ופורקן כל המתחים בגוף. בהמשך התהליך, מתרחשת הרפיה עמוקה עד כדי הרדמות. רייך ניסה ללמד את מטופליו לשחרר חסימות ולעבור באופן יזום חווית שחרור אנרגטי הדומה לאורגזמה, גם ללא מגע מיני.
פעמים רבות ראיתי איך בטיפול בדמיון מודרך או בנשימה מודעת (ריברסינג) מתעוררות אצל המטופל תופעות לא נשלטות של רעידות, עפעוף או זרימה, המטופל, במקרים רבים רואה בתופעות אלו איום, ומנסה לעצור אותן. אין בכך צורך. אם מאפשרים לרעד להתגבר ולהמשיך, תוך נשימה רצופה והרפיה, מגיעם תוך מספר דקות לתחושה נפלאה של שחרור, הרפיה והקלה.
אישה אחת סיפרה לי על מצבים חוזרים ונשנים של התקפי חרדה שהחלו שנים רבות קודם לכן, לאחר שבעלה נהרג באחת המלחמות בארץ. ההתקפים היו מלווים ברעידות בלתי נשלטות. הארועים הללו הסתיימו בדרך כלל בנטילת תרופות פסיכיאטריות או באשפוז (פסיכיאטרי) קצר. הסברתי לה את מהות הרעידות על פי השקפתי, ועזרתי לה להתנסות בהתקף של רעידות תוך נשימות רצופות והרפיה. הבטחתי לה שהיא לא תשתגע ולא תמות אם תנסה לעבור חוויה כזו ללא התנגדות. התקף הרעידות חלף תוך מספר דקות, בהרגשה טובה ורגועה. בהמשך היא לימדה את בן זוגה הנוכחי ללוות אותה בתהליך הרגשי והגופני הזה, ומאז לא נזקקה יותר לתרופות או לאשפוזים.
מטופל אחר היגיע אלי בשנות הארבעים לחייו, לאחר שישב כמה שנים בכלא כעונש על עבירות אלימות. כל שרירי גופו מכווצים בחוזקה. בתשובה לשאלתי הוא סיפר לי מדוע ומתי החל לכווץ כך את שריריו: בגיל 14 נשלח ללמוד בפנימיה של ישיבה תיכונית. בכל פעם שנכנס לחדר האוכל התחילו ידיו לרעוד. הדרך היחידה שבה הוא הצליח לעצור את הרעידות היתה כיווץ השרירים בכל הגוף ובכל הכח. בהמשך חייו הופיעו הרעידות גם בארוחות ובמפגשים משפחתיים. הסברתי לו את השקפתי על הרעידות. אמרתי לו שחדר האוכל בפנימיה, בשעה שאוכלים בו מאות אנשים יחד הוא מקום טעון בהרבה מאוד אנרגיות ורגשות. בהיותו אדם רגיש במיוחד, הגיב גופו ברעידות עזות. ניסיתי לשכנע אותו שאין כל רע ואין שום בושה ברעידות שהוא חווה, ועל כן אין שום הכרח לנסות לבלום אותן בכוח. הרשים אותי שאדם זה, שניסה לשלוט בעצמו בכל כוחו, ביצע בסופו של דבר מעשי אלימות שהביאו אותו למאסר. מן ההיכרות איתו למדתי, שחסימות רגשיות יכולות להוביל לא רק לכאבים ולמחלות, אלא גם לאלימות קשה.
ה. אהבות נכזבות ולבבות שבורים
בגיל הילדות או ההתבגרות אנשים רבים מתאהבים לראשונה. כשאדם מתאהב (אם רגשותיו טרם נחסמו) הלב מתרחב, הדם זורם בעוז, העולם כולו נראה יפה להפליא- ובמיוחד האהוב (או האהובה), איתו אנו רוצים להיות כל יום וכל רגע, מעתה ועד עולם. כדי שרצונות אלו יתממשו, צריך ששני הצדדים המעורבים ירגישו משהו דומה. כידוע, זה לא תמיד קורה. אך גם כשקורה הנס, ושני אנשים מתאהבים זה בזו, בו זמנית- האושר הנצחי אינו מובטח. האהבה, כמו כל רגש אחר, זורמת הלאה, מופיעים רגשות אחרים. מופיעים גם שיקולים שכליים, חברתיים, דתיים שמתערבים בתהליך ההחלטה: עם מי מותר, רצוי וצריך להיות, את מי מותר ואת מי אסור לאהוב, מה מותר ומה אסור לעשות עם מי שאוהבים… בסופו של דבר, ברוב המקרים אחד האוהבים (לפחות) נשאר מאוכזב. אהבתו לא זכתה למימוש, או זכתה למימוש קצר מדי. האוהב נשאר עם לב שבור, וזה כואב. כואב מאוד.
האוהב שנשאר שבור לב מחליט לפעמים לוותר על האהבה, הוא מאבד את האמון באהבה ובעולם כולו. העולם שחייך אליו בשלל גוונים בזמן ההתאהבות נראה עכשיו קודר וזועף. זו אמנם הרגשה זמנית שיכולה לחלוף ולזרום הלאה, אבל האוהב שבור הלב אינו יודע זאת, ולכן הוא יכול להחליט לא להתאהב יותר. היא, או הוא יחכו להזדמנות לפגוש אדם אחר שנראה מתאים על פי מוצאו, גילו, מעמדו החברתי והכלכלי, שנראה טוב ומשדר יציבות. הם יצאו זמן מה, יכירו את המשפחות, יקיימו יחסי מין, יתחתנו ויקימו משפחה. וכל זאת, בלי אהבה.
ו. אשמה על רגשות
רגש האשמה הוא אחד הרגשות החזקים שלנו. בנוסף לעוצמתו הטבעית של רגש זה, הוא מחוזק ע"י שרשרת של מוסדות חברתיים, הורים, מורים, אנשי דת ומוסר. במקורו הבריא, רגש זה מיועד לעזור לנו להיות מוסריים יותר, ולפגוע פחות בעצמנו ובזולתנו. אך השימוש הגובר ברגש זה יצר עיוותים רבים. כך למשל אנו לומדים מגיל צעיר ביותר לחוש אשמה על כעס ורגשות תוקפניים שונים (גם אם לא פעלנו לפיהם), על מיניות, תשוקה ואהבה (גם כשאלה אינן מזיקות לאיש), על היותנו אגואיסטים ואגוצנטרים. אנו לומדים לחוש אשמה על כל הרגשות האלו, ועוד, אף שכל אלו רגשות טבעיים ובריאים לחלוטין.
אחת התוצאות של האשמה על הרגשות, היא נסיון להדחיק או לחסום את הרגשות שהם עילת רגשות האשמה. תוצאה אפשרית נוספת היא הענשה עצמית, המיועדת לכפר על החטא הנורא ולבטל את רגש האשמה. גם זו כמובן דרך הרסנית ולא בריאה.
פרק שמיני- "אפקט הדומינו" של חסימת הרגשות
כאשר אנו חוסמים רגש אחד, אנו גורמים מבלי משים לתגובת שרשרת ארוכת טווח. מכיוון שכל הרגשות נמצאים בגופנו, ומכיוון שכל הרגשות נמצאים באופן טבעי בזרימה מתמדת, אפשר לדמות את כל הרגשות שלנו כשרשרת ארוכה של רגשות שאנו חווים מלידה ועד סוף חיינו: רגש מוליך לרגש, מתחלף לרגש אחר, משתנה לרגש הבא וכן הלאה. כאשר אנו חוסמים או מבטלים רגש אחד, זרימת הרגשות כולה נפגעת. בהדרגה מתרחש תהליך שאני קורא לו אפקט הדומינו: חסימה או החלשות של רגשות רבים. אנחנו מנסים להעלים רגש אחד לדוגמא: כעס או אשמה, אך אין לנו יכולת לשלוט בכך שרק הרגש המסויים הזה יעלם, עם חלוף הזמן אנו נאבד את היכולת לחוות רגשות אחרים, שלא חפצנו לחסום, כגון: שמחה, אהבה, התלהבות.
תהליך ההעלמות של הרגשות אינו מודע ונמשך זמן רב, לפעמים שנים ואפילו עשרות שנים. לכן, כאשר אנו מוצאים את עצמנו בסוף התהליך חסומים רגשית, איננו מבינים איך זה קרה.
הבשורה הטובה: תהליך החסימה הוא הפיך
מנסיוני, ניתן לשחרר רגשות חסומים, להתחבר מחדש לרגשות שאבדו ולשחזר את "אפקט הדומינו" בכיוון ההפוך. תהליך זה יוצר הבראה. בראש ובראשונה להבראה רגשית ולאחריה השפעה מיטיבה לכיוון הבראה ממחלות גופניות.
שחרור הרגשות יכול להעשות באותם כלים עצמם שבהם השתמשנו בכדי לחסום אותם: נשימה, שרירים, מודעות ומחשבה. עכשיו נשתמש בכלים אלו בכיוון ההפוך: במקום לעצור את הנשימה, או לרדד אותה, נתחיל לנשום נשימות רצופות ועמוקות. במקום לכווץ שרירים, נלמד להרפות. במקום להשתמש בשכל ובמחשבה כדי לאסור על עצמנו רגשות שונים, נשתמש במודעות כדי להתיר לעצמנו להרגיש ולחוות.
כלי נוסף שיכול לעזור בפתיחת החסימות הרגשיות ובהתחברות מחדש לרגשות היא האמנות.
האמנויות השונות: ציור, פיסול, שירה ונגינה, ספרות, מחול, תאטרון וקולנוע, עוסקות ברגשות ומבטאות אותם בצורה עשירה ומגוונת. לכן, כאשר אנחנו עוסקים באמנות, אם כיוצרים ואם כצרכנים (צופים, מאזינים, קוראים), אנו יכולים להתחבר לרגשותינו ולזרימת הרגשות הטבעית שלנו. כמובן שאם ניצור או נצרוך אמנות בלי עירוב של רגשותינו, באופן טכני ושכלי בלבד, זה לא יעזור.
החוויה של פתיחת החסימות הרגשיות היא חזקה ונפלאה. אנשים המשתחררים מחסימות רגשיות מסוגלים לחוות רגשות שנמנעו מהם שנים או עשרות שנים. אפילו התחושות הגופניות הבסיסיות ביותר משתנות ומתחדדות פתאום: המגע מרגיש חזק ומחשמל, הריחות עזים וחריפים, הטעמים ברורים ומענגים, הצבעים מתחדדים, והשקוף נעשה צלול יותר.
כלי נוסף, חשוב ורב עוצמה שיכול לחבר אותנו לרגשותינו, לפתוח ולרפא חסימות רגשיות, הוא הדמיון המודרך. הדמיון המודרך משלב נשימה, הרפיה, והפעלה של הדמיון. כדי לרפא חסימות רגשיות פיתחתי תרגול הנקרא 'בקתת הרגשות'. בתחילה השתמשתי בו בעצמי, אחר כך התחלתי להנחות אחרים בעזרת תרגיל זה, ובהמשך הקלטתי אותו על דיסק.
התהליך נפתח במודעות לנשימה; הנשימות העמוקות והרגועות מלוות את כל התהליך. בהמשך ההנחייה, המתרגל עושה הרפיה לכל השרירים בגוף, הרפיה שאף היא נשמרת לכל משך התהליך.
ואז מדמיין המתרגל נוף כלשהו, ובתוך הנוף בית קטן שהוא בקתת הרגשות שלו. הנוף והבקתה מהווים מקום בטוח ומנותק מהמציאות הרגילה, שם אפשר לחוות ולבטא בחופשיות את הרגשות שעולים, אותם רגשות שאנחנו חוששים לחוות ולבטא במציאות החיים הרגילה שלנו.
בתוך בקתת הרגשות אנחנו יכולים לחוש, לחוות, להרגיש ולבטא כל רגש בעולם. אנחנו יכולים לחוות את זרימת הרגשות הטבעית, אנחנו יכולים להתבונן ברגשותינו, להכיר אותם, לקבל אותם בלי שיפוטיות, ביקורת וניתוח. מכיוון שהתהליך כולו נעשה בתוך הרפיה ונשימות עמוקות ורצופות, לא נוצרים המנגנונים הרגילים של חסימת הרגשות. כל רגש שמופיע מקבל הזדמנות לגדול ולהתפשט בכל הגוף. אנחנו מתבוננים בו, ומרגישים את קיומו בתוך הגוף ואת ביטויו הגופני. אחר-כך אנחנו יכולים לדמיין את הדרכים השונות לבטא רגש זה. כיוון שהכל מתבצע בדמיון, ובדמיון הכל מותר, אנחנו יכולים לדמיין גם דברים שבמציאות לא נוכל לבצע. אנחנו יכולים לקפוץ מראש צוקים, לשרוף יערות, לנפץ חפצים ולהרביץ לאנשים. בדמיון כל זה מותר, ואפשר אפילו ליהנות מכך. כל רגש שעולה מקבל שהות זמן – שתיים עד שלוש דקות – שבהם הוא מתמצה ובסופן נרגע ומפנה מקום לרגש אחר. מדהים לראות ולחוות כיצד כל רגש, ואפילו העז והכואב ביותר, חולף בתוך מספר דקות באופן טבעי, אם רק נצליח להתבונן בו תוך הרפיה ונשימות עמוקות ורצופות.
לקראת סופו של התהליך אנחנו מתחבר לאהבה ולשלווה. אלו רגשות שנעים לחוות אותם לקראת הפרידה מבקתת הרגשות והחזרה למציאות. אנחנו יכולים להרגיש אהבה לעצמינו, לאנשים הקרובים אלינו, אהבה לאנושות כולה, לעולם כולו, לאלוהים, ושוב אהבה לעצמינו. עם תחושת האהבה והשלווה אנחנו נפרדים מבקתת הרגשות וחוזרים למציאות.
התהליך כולו נמשך כחצי שעה. ההרגשה בתום הדמיון המודרך (בדרך-כלל) רגועה ושלווה. מועקות ותחושות חסימה משתחררות.
