הרצאה של אבנר שילה במפגש מבריאים 15 בנובמבר 2012
בתחילת הדרך שלי לריפוי עצמי מסרטן לפני למעלה מעשרים שנה, קראתי את ספרו של סימונטון "לשוב להיות בריא"
מצאתי בו הנחיות לדמיון מודרך לצורך עזרה בריפוי מסרטן, אבל קראתי גם את כל הספר, ומצאתי בו פרק ובו סיכום של מחקרים על הקשר בין רגשות, לחץ, וסרטן.
כמה מן המחקרים האלה דיברו אלי מאוד. הרגשתי הזדהות עצומה (או כפי שאמר משתתף בסדנא שערכתי: "הספר הזה נכתב עלי")
בין השאר הרגשתי הזדהות עם מחקר שנערך ע"י פסיכולוג אמריקאי (שטרם שמעתי עליו עד אז) בשם ד"ר לורנס לה-שאן. מחקרו של לה-שאן דיבר על קושי לבטא רגשות בכלל, ורגשות קשים כמו עצב, צער, תסכול וכעס, בפרט.
בפרק על הרגשות מצאתי ביטויים רבים שנראו לי מוכרים מאוד (עוררו אצלי הזדהות)
לדוגמא: "הם (חולי הסרטן) הרגישו שלווה מדומה, הנובעת מייאוש"
"לעולם לא אשוב עוד לקוות"
מחשבה של חולה סרטן: "(מסוכן מידי לבטא את רגשותיי), עדיף להישאר מסוגר בתוך קליפה"
הם (חולי הסרטן) הרגישו חוסר קשר עם הוריהם, לא הפגינו כמעט אף פעם רגשות עזים, והיו מאופקים באופן כללי)
הרגשתי את הקשר, אבל עוד לא הבנתי איך נוצר הקשר הזה.בדומה לשין טריאמה, שהוזכר קודם, ראיתי את עצמי כאיש ראציונלי, החושב בהגיון. כדי להאמין בקשר כל שהוא בין א' לב', היה עלי להבין איך נוצר הקשר הזה. לא הבנתי איך ביטוי של רגש (או חוסר ביטוי של רגשות) שהיא התנהגות המופנית החוצה, יכולה להשפיע על יצירה של מחלה (כמו סרטן) הקורית בתוך הגוף, בתוך תאי הגוף שלי.
הרגשתי בכל חושיי (כולל, כנראה החוש השישי שלי) שמציאת הפיתרון לשאלה זו היא רבת משמעות בשבילי, ועשויה להועיל מאוד לתהליך ההבראה שלי (ובהמשך גם לתהליך הבראתם של חולי סרטן נוספים)
בהמשך הדרך נעזרתי גם בספרו של רפי רוזן "החוש השביעי והמציאות שמעבר" כדי להבין את הקשר הזה בין הרגשות וביטויים ובין מחלה גופנית המתרחשת בתאים שלנו.
אסביר בקיצור את "מסקנות המחקר" שלי:
א. כל הרגשות הם גופניים (הרגשות נמצאים בגוף בכמה רמות)
ב. כל רגש (כולל הרגשות הקשים) יכול להיות חיוני להישרדות, לקיום, לבריאות
ג. רגשות באופן טבעי נמצאים בתנועה מתמדת (emotions are in-motion)
ד. יש קשר הדוק בין הרגשת הרגשות, התנועה שלהם ובין נשימה והרפיה
דוגמאות של רגשות שעקב התנהלות לא נכונה בחיים יכולים להפוך ל"מכשול בריאותי"
א. כעס שהופך לטינה (כמו טין בביצה)
ב. ייאוש זמני שהופך לחוסר תקווה. (דוגמאות מהספר של לה-שאן)
ג. אבל לא פתור
ד. עצב שהופך לדיכאון
ה. אשמה שמתקבעת והופכת למשהו אחר, דמוי-רגש, דמוי-אשמה
רגשות שיכולים לרפא חסימה רגשית, ובכך לסייע בריפוי מחלות כמו הסרטן:
גאווה, אמונה, תקווה, שלווה, קבלה.
כדי שרגשות כאלו יהיו רגשות מרפאים יש צורך שהם יהיו חלק מזרימת הרגשות. שהם יהיו רגשות פותחים, ולא רגשות סוגרים.
כאשר אני משתתף בלוויה, או ב"שבעה" (זה קורה לי, לפעמים…) אני נחרד כשאני שומע את הביטוי הנפוץ "שלא תדעו עוד צער". זה ביטוי שיקרי בעיני. ראשית, כי הוא לא ריאלי. לא מציאותי. סביר להניח שהמשפחה האבלה תדע בעתיד עוד צער, וטוב שכך. כדאי מאוד שמלבד הצער, ידעו האבלים לחוש גם נחמה, הקלה, ואפילו שמחה. הנוסח של המסורת היהודית (המקום ינחם אתכם) נכון יותר, בעיני.
כאשר אדם חווה צער, אך לא חוסם את רגשות השמחה והנחמה, הוא יכול להמשיך לחיות, במלוא מובן המילה.
כאשר אדם חווה ייאוש, אך לא חוסם את התקווה, יש לו בשביל מה לחיות. הוא יכול לקוות, להאמין.
התנהגות של מטפל שיכולה לרפא חסימות רגשיות: הקשבה למטופלים, סיפורי הבראה, קבלה של המטופל באשר הוא שם, גם כשקשה לו. אהבה, אמונה בהבראה ובאפשרות של שינוי. דוגמא אישית.
