אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי- כמה זכרונות על "מזמור לדוד"

אבנר שילה, נובמבר ‏2011

תמונה ראשונה: אני בן 16 או 17. אני יושב על כיסא, בתוך מעגל קטן של בחורים ובחורות, בחדר בבית הספר הדתי "נווה-עציון", בשכונת בית וגן בירושלים.

בימי שבת אחר הצהרים, בית הספר הזה שימש למפגשים של תנועת הנוער "בני-עקיבא", התנועה שבה הייתי חבר כל ימי נעורי.

שבת  אחר הצהרים, הערב מתחיל לרדת, אור היום מתחיל לדעוך. איש מאתנו לא קם להדליק אור חשמל בחדר (עדיין שבת, ואנחנו דתיים).  "הפעולה"  הרעיונית הסתיימה, ועכשיו אנחנו יושבים ושרים "שירי בני עקיבא"; שירים שהמילים שלהם לקוחות מן התנ"ך. מי הלחין – אינני יודע. המנגינות עוברות מפה לאוזן בתנועת "בני עקיבא" במשך שנים רבות. השירים יפים בעיני. נוגעים ללבי. שנים רבות לאחר שאעזוב את בני-עקיבא, את שכונת בית וגן, את אורח החיים הדתי, ואתרחק מילדותי, אמשיך להיזכר ולהתגעגע למנגינות ההן, לשירים ההם, לחבורה ההיא.

באחת השבתות, הביא עופר, אחד החברים ב"שבט" הקטן ההוא, לחן חדש, מנגינה חדשה שטרם הכרתי לשיר "מזמור לדוד" (פרק כ"ג בתהילים). הוא שר את הניגון ההוא בקול רך, ואני נכבשתי והתאהבתי בניגון הזה. מאז, בכל שבת אחר הצהרים, עד לסוף ימי התיכון – עד שהבנים הלכו לישיבות ההסדר, והבנות יצאו לשרות לאומי – שרנו את השיר הזה, בלחן ההוא.

באותה תקופה לא התעמקתי במשמעות השיר הזה. אהבתי אותו פשוט בזכות הלחן והאווירה.

 

תמונה שניה: יותר מעשרים שנה אחר כך, כבר חליתי כמה פעמים בסרטן, ולמדתי להבריא בכוחות עצמי. אני משתתף בסדנת סוף-שבוע בקיבוץ ענבר, בהנחיית חברים מלהקת "שבע". אנחנו שרים יחד במעגל משותף את "שיר למעלות". בסדנא הזו אני לומד לראשונה בחיי להתחבר לפסוקי "תהילים", לאמונה ולתפילה, ללא תיווך הדת. באותה שבת נזכרתי בשיר "מזמור לדוד" במנגינה ההיא מימי  נעורי ב"בני-עקיבא". אז החלה  לחלחל לתודעתי המשמעות של המזמור הזה, וההבנה של הקשר בין רגש של אמונה, ובין ריפוי ושחרור פחדים.

 

תמונה שלישית: אני כותב את סיפור הבראתי מסרטן בחוברת פרי-עטי, תחת הכותרת: "הזכות והעונג". בעמוד הראשון אני כותב: "היתה  לי הזכות, והיה לי העונג, לחלות בסרטן ולהבריא ממנו בכוחות עצמי, לגמרי בכוחות עצמי". בעמוד האחרון, תחת הכותרת "שיר", אני כותב מזכרוני את מילות פרק כ"ג בתהילים.

 

אלוהי רועי לא אחסר

בנאות דשא ירביצני

על מי מנוחות ינהלנו

נפשי ישובב

ינחני במעגלי צדק למען שמו

גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע

כי אתה עימדי

שבטך ומשענתך המה ינחמוני

תערוך לפני שולחן נגד צוררי

דישנת בשמן ראשי, כוסי רוויה

אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי

ושבתי בבית אלוהי

לאורך ימים

בספר "דמיון מודרך" מאת ג'רלד אפשטיין אני מוצא הסבר למזמור זה, ולקשר בינו ובין טיפול בפחד. הקשר הוא אמונה שהיא הרגש המנוגד ביותר לרגש הפחד. המזמור הוא סוג של דמיון מודרך, שמספר  בגוף ראשון על כבש, או שה, הרועה בשדה ירוק, והרועה שלו הוא אלוהים. הכבש הזה מאמין ברועה שלו, ובטוח בהדרכתו, הוא מאמין בהנחיה ובהכוונה שהרועה מספק לו. גם כאשר הרועה מוביל את השה שלו בנקיק צר וחשוך, הכבש אינו מפחד, מפני שהרועה נמצא אתו. המזמור מסתיים בהבעת אמונה עזה כי גם העתיד צופן "טוב וחסד כל ימי חיי".

תמונה רביעית: סתיו 2011, אני בן 52. מטפל בחולי סרטן כבר 14 שנים. מאחורי, מפגשים רבים עם אנשים סובלים, אנישים שרוצים מאוד להבריא.

אני עדיין מחפש את המבריאים עם הניצוץ בעיניים, שידליקו גם בי את הניצוץ ההוא. שיזכירו לי שאפשר להבריא!

 

ואז, מגיעה אלי לקליניקה  אישה צעירה. חולה בסרטן קשה, גרורתי, עקשן.

וגם היא עקשנית. היא רוצה לחיות, להמשיך לחיות. רוצה להבריא היא מזכירה לי את עצמי, עשרים שנה קודם.

 

והיא לא רוצה להמשיך לקבל כימו (זה מה שהיא אמרה לי לפני הפגישה הראשונה), ולא רוצה להמשיך לקבל זריקות לדיכוי הורמונים. היא רוצה להיות בריאה. והיא מאמינה באפשרות הזאת.

זה מעורר בי, בעת ובעונה אחת, הזדהות ופחד.

 

אני מרגיש פחד עז שהיא לא תצליח, שהיא תיכשל, שהיא עושה מעשה התאבדותי ממש.

ומצד שני, אני מאמין בה. אני מרגיש שהיא יודעת מה היא עושה – מודעת להשלכות האפשריות של מעשיה, היא לוקחת אחריות. היא מקשיבה לגוף שלה, ומקשיבה גם לנשמה שלה. יש בה הקשבה אמיתית ועמוקה.  יש בה שמחה פנימית. יש בה שלווה. יש בה המון אהבה. אהבה לעצמה, אהבה לבן-הזוג שלה. יש בה אהבה  גדולה לילדה שלה. אני רוצה להאמין בה ובהבראה שלה באופן מלא יותר. לוותר על הספיקות, ופשוט להאמין.

 

בהתכתבות שלנו במייל, אני מזכיר את מזמור כ"ג בתהילים. על כך היא עונה לי מיד: "בדיוק את המזמור הזה  אני שרה לעצמי כבר חודשיים וחצי, בלחן ששר אהוד בנאי, מאז שהחלטתי שאני לא עושה כימו. אני שרה אותו בהליכות בים, בנסיעה באופניים בדרך לגן של הילדה שלי, ובמקלחת".

אני בודק מהו הלחן שאליו היא מתכוונת, ומתברר שזהו אותו לחן עצמו. אותו שיר, באותה מנגינה, ששרנו בסניף "בני עקיבא" לפני שלושים וחמש שנים, ושאני שר לעצמי לבד במשך כל השנים שחלפו מאז.

עכשיו אני שר אותו לעצמי, וגם שומע אותו, שוב ושוב, מתנגן מתוך הדיסק "שיר חדש" (של אהוד בנאי) שקיבלתי מחבר טוב.

זה עוזר. הפחד נחלש ונרגע. האמונה מתחזקת.

הנה השיר כאן, בביצוע החם והמצוין של אהוד בנאי. גם אתם מוזמנים להקשיב, להרגיש, להאמין

youtube.com/watch?v=2LKyhmYRECc

ועוד גרסא של השיר הזה, מתוך ערב שהוקש להבראתו של הרב מנחם פרומן

http://www.youtube.com/watch?v=sY-XES7dMZk&feature=related

חדשות ועדכונים

קליניקה חדשה בקיבוץ דן נוספה לשתי הקליניקות שאני עובד בהן, בכפר ורדים ובתל-אביב

http://www.healcancer.co.il/wordpress/wp-admin/post.php?post=177&action=edit&message=1

נפתחת קבוצה חדשה לתרגול דמיון מודרך בשעות הבוקר בתל- אביב

הקבוצה תתקיים בימי שלישי בשעות 09.00 עד 10.30. הרשמה ופרטים אצלי