בפרק זה אנסה להסביר ולהביע את השקפתי על הרגשות בכלל, על זרימת רגשות ועל חסימה רגשית, על תפקידם הרגשות בחיינו, בבריאות ובמחלה, ועל דרכים לריפוי רגשי.

1. כל הרגשות הם חיוביים

אני מאמין שלכל רגש יש תפקיד וטעם. אין רגש שכדאי לוותר עליו. ידוע לי שיש רבים המפרידים בין רגשות "חיוביים" ו"שליליים". לפי מיטב הבנתי, הפרדה זו אינה נכונה. יותר מכך: עצם האבחנה והקיטלוג של רגשות לחיוביים ולשליליים יכולה לגרום נזקים.

רגש הפחד נחשב ע"י אנשים רבים כרגש שלילי ומזיק, אך יש לו תפקיד חיובי מובהק: הוא מגן עלינו מפני סכנות, ומרחיק אותנו ממה שיכול להזיק לנו. גם כעס הוא רגש המושמץ לעיתים כרגש שלילי וחסר טעם. אני מאמין שגם לכעס יש תפקיד חשוב בחיינו: כעס מנטרל רעלים המופנים כלפינו, כעס מגן עלינו מפני עלבונות, מפני אנשים שעלולים לפגוע בנו, מפני מי שמזלזל בנו. גם הקנאה יכולה להיות חיובית ובריאה: היא מדרבנת אותנו להתפתח, להתקדם ולהשתפר. לכן לא כדאי לוותר על רגשות אלו. כמובן שרגשות אלו וגם אחרים יכולים לגרום גם סבל ונזק, לעצמנו ולזולתנו. כיצד להמנע מנזקים אלו- זו שאלה שאתייחס עליה בהמשך.

הבעיטה של ל'

 

ל' אישה צעירה בת 25 היגיע אלי לטיפול בעקבות סרטן שחלתה בו. ל' עברה טיפולים כימותרפיים במשך כמה חודשים, ולאחר מכן הייתה אמורה לעבור גם הקרנות. לפני ביצוע ההקרנות הוזמנה ל' לבדיקה לצורך "תכנון ההקרנות" ל' זוכרת היטב את הבדיקה הזו. בעיקר היא זוכרת שהיא שוכבת, ערומה לגמרי, על מיטת טיפולים רפואית, ומסביבה מסתובבים שלושה גברים ומביטים בה. ברגע מסויים פקחה ל' את עינייה וראתה את אחד הטכנאים מתקרב אליה ובידו מזרק. הכוונה של הטכנאי הייתה לסמן בעזרת קעקוע את מיקום ההקרנה וגבולה, אבל ל' לא חיכתה להסבר. היא בעטה בו. הבעיטה של ל' ביטאה את התחושה שהיא מותקפת ומאויימת, וצריכה להגן על עצמה מייד. זהו התפקיד הבסיסי של הכעס: הגנה עצמית מפני איום קיומי. הבעיטה מילאה את תפקידה. מאוחר יותר התקיימה שיחה בין ל' ובין הצוות הרפואי, והסתבר שאשר להסתדר גם בלי הקעקוע. ביטוי הכעס הושלם בשיחה הגיונית ושקולה.

התפקידים המעשיים אינם נחלתם של הרגשות המושמצים האלו. גם לרגשות נעימים ויפים כמו אהבה, אמון והנאה יש תפקידים בחיינו: בין השאר, הם מסמנים לנו מה טוב בשבילנו, הם גורמים לנו להימשך לאנשים ולדברים שיכולים להועיל לנו. כדאי לשים לב שגם רגשות אלו, המקוטלגים בדרך כלל כ"חיוביים", יכולים במקרים מסוימים להביא נזק ולגרום סבל, ובכך להפוך בעצם לשליליים. כדוגמא לאהבה מזיקה, אפשר לקחת אישה האוהבת את בעלה האלים ללא תנאי, ולכן נשארת איתו וממשיכה לספוג מכות. דוגמא נוספת, הפעם לאמון מזיק, היא אדם הנותן אמון בשותפו העסקי, למרות שהשותף מרמה אותו ללא הרף.

רגש חשוב המוגדר בדרך כלל כשלילי הוא רגש האשמה. שנים רבות התקשתי להבין את התועלת שבו. אמנם נכון שרגש האשמה גורם לנזקים ולסבל רב, אך בכל זאת לא הייתי ממליץ לוותר עליו כליל. לפי הבנתי היום, רגש האשמה עוזר לנו להיות מוסריים יותר, בכך שהוא גורם לנו נקיפות מצפון על מעשים לא מוסריים שעשינו. סליחה והשלמה מאפשרות לנו לסלוח לעצמנו ולאחרים, לתקן את מעשינו ולהמשיך הלאה.

מעבר לתפקידים המעשיים האלו, יש לרגשות כנראה ערך נוסף בחיינו. עדות לכך אפשר למצוא במשיכה העזה שאנו חשים לחוויות רגשיות עזות. אנשים נמשכים לחוש רגשות, גם כאשר אין לכאורה צורך מעשי בכך. אנחנו אוהבים לשמוע שירים עצובים, ונמשכים לשמוע אותם גם בתקופות שלא קורה משהו מעציב בחיינו. כאשר חיינו רגועים ונטולי סיבות קונקרטיות לפחד, אנו הולכים לצפות בסרטי אימה מפחידים. אם אין לנו את מי לשנוא במציאות חיינו, אנו שונאים רשעים בסיפורים דמיוניים, או קוראים עיתונים וכועסים. מכאן אני מסיק שעצם הרגשת הרגשות תורמת לנו משהו חשוב, ולכן אנו נמשכים לחוש אותם.

מחקרים רבים שנערכו בתחום הבריאות מראים שאנשים שקשורים יותר לרגשותיהם, מביעים אותם ביתר חופשיות, מדברים עליהם, הם אנשים בריאים יותר, לוקים פחות במחלות, ומבריאים מהן ביתר קלות. לכן אני סבור שכל הרגשות בריאים.
גישות המפרידות בין רגשות חיוביים ושליליים מקטלגות בדרך כלל את הרגשות השליליים כמזיקים לבריאות. כפי שאראה בהמשך, הנזק לבריאות לא נגרם מן הרגש עצמו אלא מהיחס שלנו אליו, ומתגובותינו הגופניות כאשר הוא מופיע.

2. כל הרגשות גופניים.

הרגשות נמצאים בגוף. רגשות אינם מופשטים. הם אינם משהו ששייך ל'נפש' כלשהי בנפרד או במנותק מן הגוף. הרגשות אינם שייכים לראש, למח ולמחשבות בלבד. הרגשות מתרחשים בגוף, וקשורים למח דרך אזורים קדומים וראשוניים שבו.
הרגשות קיימים ומתרחשים בגוף בכמה מישורים: במישור הגלוי והחיצוני ביותר הם מתבטאים בתנועות ובקולות, בבכי, בצעקות, ברעידות ובצמרמורת. ברובד קצת יותר עמוק הרגשות קיימים במתח השרירים, בקצב ובאופי הנשימה, בזרימת הדם. ברובד עמוק יותר הרגשות הם זרימת ההורמונים וחומרים כימיים נוספים בתוך הגוף ובין המוח לגוף, אבל אפילו רובד זה אינו העמוק ביותר. ככל שאנו מעמיקים בהתבוננות בגוף, נמצא ביטוי עמוק יותר לרגשות. אני מאמין שרגשות מתרחשים בגופינו ברמה הראשונית והעמוקה ביותר- ברמת התאים. כשאני שמח, התאים בגופי שמחים. כשאני עצוב, התאים בגופי עצובים, וכן הלאה. אני מאמין שאחד הביטויים של הרגש ברמה התאית הוא רטט- ויברציה מסוימת, שהתאים נעים בה, בדומה לרטט של מיתר או פעמון המשמיע צליל. הרטט הזה שייך לחכמת הגוף. איננו מפעילים אותו במודע, ולרוב איננו מודעים לקיומו בכלל.

3. כמה רגשות יש בכלל?

בחברה שלנו, דיבור על רגשות אינו נפוץ ואינו מקובל. אנשים רבים אינם מסוגלים לענות על השאלה הפשוטה: מה את/ה מרגיש/ה עכשיו? בקורסים ובסדנאות שאני מנחה, אנו מנסים לנקוב בשמותיהם של כל הרגשות בעברית. בדרך כלל, לאחר כ- 10 שמות רגשות הרשימה מתחילה לחרוק ולצלוע. קשה להזכר בעוד רגשות. בסופו של התרגיל אנו יכולים להגיע לרשימה של כמאה רגשות! הרשימה המלאה שהרכבתי כוללת יותר ממאה וחמישים שמות רגשות. רשימה זו אינה כוללת כמובן תערובת של רגשות שונים, גווני ביניים בין הרגשות, ועוצמות שונות של רגשות. כך שהמגוון הרגשי שלנו הוא עצום וכולל מספר עצום של רגשות ומצבים רגשיים.
הצעה: קחו דף ועט, רשמו לעצמכם כל שם של רגש שאתם מכירים. השוו את הרשימה שלכם לרשימה המופיעה בהמשך.

4. אנחנו זקוקים לכל הרגשות

חקרי המוח האנושי גילו שהמוח שלנו אינו רק מגיב, הוא גם מייצר. יש למוח רצונות, שאיפות וכמיהות ליצור גרויים שאליהם הוא יוכל להגיב. (המוח הגמיש, עמ' 185)
בדומה לכך, אנחנו, בני האדם, זקוקים לכל רגש ורגש שלנו. אם יש רגש שאיננו משתמשים בו בכלל, או רגש שאנו משתמשים בו לעיתים רחוקות ונדירות מדי, אנו נשאף למצוא הזדמנות כדי להרגיש את הרגש הזה. דוגמא לעקרון זה היא הצורך שאנו חשים ברגשות אימה ופחד. בימי קדם, כאשר אנשים חיו בטבע, הם פגשו חיות טרף שגרמו להם לחוש פחד, ואף אימת- מוות. היום, החיים נראים מוגנים ובטוחים יותר, נדיר שאדם ילך ברחוב ויפגוש נמר מאיים או תנין מפחיד. אבל הצורך לחוש אימה או פחד לא נעלם, וכך הומצאו סרטי האימה, הגורמים לאנשים לחוש אימה במלוא עוצמתה, בכל הגוף, וכל זאת בתוך אולם סגור ובטוח.
באופן דומה אנו אוהבים להרגיש עצב, ולכן שירים עצובים הם כל-כך אהודים ופופולריים (בעיקר בימי זיכרון).
את הצורך שלנו בכעס ובשנאה אנו מספקים, בין השאר, על ידי עיתונים, טלוויזיה, ואמצעי תקשורת אחרים. באמצעי- תקשורת אלו מוצגים אנשים שונים, וכן קבוצות שלמות של אנשים (עמים, מדינות) המהווים סיכון ממשי (או דמיוני) לקיומנו. אנו משתכנעים מהצגת הדברים כך, ומגיבים לפעמים בכעס, לפעמים בשנאה, ולפעמים בשילוב של רגשות אלו עם פחד.
הצורך שלנו בתחושת בטחון לא תמיד בא על סיפוקו, אבל הצורך שלמו לחוש רגשות של כעס ושנאה בשילוב פחד עצום, מתממש באופן מלא.

5. הרגשות זורמים בתנועה מתמדת.

שום רגש אינו נשאר לעד. חישבו על ילד שנעלב ובוכה בקול גדול. כעבור רגע הוא נרגע ופורץ בצחוק, או עוקב בסקרנות אחרי חיפושית חולפת.
או היזכרו בשני ילדים בגן, רבים בחמה שפוכה על צעצוע או על עיקרון חשוב. כעבור כמה דקות תמצאו את הילדים האלו שקועים במשחק משותף, ללא כל סימן לריב שחלף.
כך טיבם של רגשות. הם זורמים ומשתנים בלי הרף, כל חיינו. באנגלית זה אפילו מתחרז: THE EMOTIONS ARE IN MOTION זרימת הרגשות היא חלק מזרימת החיים. כל מספר דקות, או שניות, מתחלף רגש, ורגש אחר בא במקומו. אפילו במקרים מיוחדים ורבי עוצמה, רגש אחד אינו מחזיק מעמד יותר מכמה עשרות דקות. כל חיינו מורכבים משרשרות ארוכות של רגשות מתחלפים, מעין ספירלות של רגשות.
גם כאשר קורה ארוע משמח במיוחד, אין אנו יכולים להיות כל הזמן בשמחה. וכשקורה משהו מעציב, גם אז העצב 'נטו' אינו מחזיק זמן רב. אנשים בוכים, כועסים ומפחדים ביום חתונתם, בנוסף לאהבה ולשמחה שהם חשים. אנשים חשים גם רגשות שונים ומגוונים בתקופת אבל. זו זרימת הרגשות הטבעית.
כיוון שהרגשות מתרחשים בגוף, גם זרימת הרגשות היא גופנית. זרימת הרגשות מצטרפת ומתקשרת לשאר הזרימות המתרחשות כל הזמן בגופינו: זרימת הצ'י (אנרגית החיים), זרימת הדם, חילוף החומרים, זרימת הנשימה, שאיפה ונשיפה. זרימת הרגשות היא חלק מחכמת הגוף.

6. רגש ופעולה

ילדים קטנים אינם מבחינים בין רגש, ביטוי רגשי ופעולה לפי הרגש. ככל שאנו מתבגרים, האבחנה הזו נעשית חשובה, דווקא כדי לשמור על זרימת הרגשות הטבעית. כשילד קטן עצוב או מתוסכל, הוא בוכה בקול, כשילדה כועסת, היא מכה, או נושכת את מי שהכעיס אותה. אך אם אני כועס על ראש הממשלה שלי, אין זאת אומרת שעלי לירות בו. כשאני כועס על בני או בתי, אני לא חייב להכות אותם. כשילד חש תשוקה לילדה בגן, הוא מסוגל פשוט לחבק אותה, בלי לשאול ובלי לבקש רשות. כמבוגר, אני יודע שאסור לחבק אישה ללא רצונה, אך אין זאת אומרת שעלי לוותר על תשוקתי. אני יכול לבטא את רגשותיי בדרכים אחרות. את כעסי על ראש הממשלה אני יכול לבטא בכתיבת מכתבים, בדיבור, בהשתתפות בהפגנה, בהצבעה נגדו. את כעסי על ילדיי אני יכול לבטא בשיחה איתם. אם עדיין נותר בי כעס, אני יכול לבטא אותו בצעקות והטחת אגרופים באוויר (אני עושה זאת לבד, או במסגרת סדנאות וקבוצות). אני יכול לבטא כעסים בציור ובשירה, אני יכול לבטא את כעסי בדמיון. בדמיון הכל מותר. מותר לי לעשות כל מה שאסור או לא רצוי במציאות. הדמיון מאפשר לי לשמור על זרימת רגשותיי ולחוות אותם במלואם בלי שאצטרך לפעול על פי רגשותיי.
יש גם מקרים לא מעטים שבהם ביטוי הרגש באופן חופשי, ואף פעולה לפיו הם אפשריים ואף מועילים. תקשורת רגשית גלויה ופתוחה, ופעולה לפי הרגש אפשרית הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

"רגשותיי משטים בי" אמרה אישה צעירה ובודדה. זה קרה לאחר שהתחילה להתחבר חזרה לרגשותיה. בתקופה קצרה של כמה שבועות היא חשה שהיא מתאהבת בארבעה או חמישה גברים, וזאת אחרי שנים של חוסר מוחלט בהתאהבות בחייה. הצעתי לה לזרום עם רגשותיה, לדמיין את האהבות האלו, ובשלב הבא ללכת ולדבר עם מושאי אהבתה. היא שמעה לעצתי, ולמרבית פליאתה תוך כחודש היא הייתה בתוך זוגיות אוהבת עם אחד הגברים האלה, איתו היא חיה עד היום.

7. חסימת רגשות

זרימת רגשות מלאה, טבעית ובריאה קיימת בדרך כלל רק אצל ילדים קטנים. בהמשך החיים נוצרות ומתפתחות חסימות רגשיות. החסימות הרגשיות נוצרות כתוצאה ממסרי החברה, ומסיבות נוספות שיפורטו בהמשך. בתהליך החסימה הרגשית אנחנו מנסים למנוע או להחליש הופעתם של רגשות מסוימים, או שאנו מנסים ליצור או להאריך באופן מלאכותי רגשות אחרים.
אפשר להבחין בין שני אופנים שונים של חסימה רגשית, אופנים הנראים מנוגדים זה לזה, למרות שהם במהות קרובים מאוד.
חסימת רגשות באופן הראשון היא החלשה או העלמות של רגש מסויים, או של מספר רגשות: אדם שאינו כועס לעולם, או שאינו מפחד או שאינו מסוגל לחוש אהבה.
חסימה רגשית באופן השני היא התקבעות רגש מסויים למשך זמן רב: חודשים, שנים ואפילו עשרות שנים. לדוגמא: פחדים וחרדות שאינם חולפים, כעס קבוע, ההופך לטינה, אשמה שאין מנוחה ממנה, ועוד.
שני אופני החסימה האלו הם בעצם שני צדדים של אותו מטבע: הפסקת זרימת הרגשות הטבעית, הפסקת התנועה הטבעית והמתמדת מרגש לרגש. האבחנה בין שני אופני החסימה אינה תמיד ברורה: התקבעות על כעס היא לעיתים חוסר יכולת לסלוח, אשמה קבועה מבטאת חוסר יכולת לסליחה עצמית ולקבלה עצמית, ייאוש עמוק ומתמשך הוא גם אובדן של רגש התקווה. פחד וחרדה בלתי פוסקים הם אבדן האמונה ותחושת הביטחון.
חסימות רגשיות הן גורם רב חשיבות בגרימת מחלות רבות, ובכללן סרטן, ולכן ישנה חשיבות רבה להבנת הסיבות להווצרות החסימות, והדרכים בהן הן נוצרות ומתפתחות. רק כך נוכל גם למנוע, לשחרר ולרפא חסימות אלו.

8. יצירת חסימה רגשית.

מכיוון שהרגשות הם גופניים, גם חסימת הרגשות נוצרת באופן גופני. ישנם כמה מנגנונים נפוצים שבעזרתם אנחנו חוסמים את רגשותינו. הבנת מנגנונים אלו חשובה לצורך ריפוי ושחרור החסימות הרגשיות, שכן אותם כלים ששמשו אותנו כדי לחסום את רגשותינו, יכולים לשנות כיוון ולסייע לנו בתהליך הפתיחה, הריפוי והשחרור

א. חסימה רגשית בעזרת עצירת הנשימה

מכיון שזרימת הרגשות קשורה לזרימות אחרות בגוף, מנגנוני חסימת הרגשות עושים שימוש בעצירת זרימות אלו. הדרך הפשוטה והקלה ביותר לחסום רגש היא באמצעות עצירת הנשימה. נניח שאני מרגיש אושר, או התרגשות בעוצמה רבה, ומסיבה כל שהיא איני רוצה לחוש רגש זה, לפחות לא בעוצמה רבה. הדרך שבה אני מדכא את הרגש מיידית היא עצירת נשימה לזמן מה. על ידי עצירת הנשימה דכאתי או עצרתי את עוצמת הרגש שחשתי, שמרתי על שליטה עצמית ומנעתי את ביטוי רגשותי כלפי חוץ. לכאורה- השגתי את מטרתי. בטווח הארוך אני עלול לשלם על כך מחיר כבד, ועל כך בהמשך.
עצירת הנשימה כדרך לדכא רגשות נפוצה כל כך עד שלעיתים נדמה כי היא הדרך הטבעית והיחידה. על נוף יפה במיוחד אנו אומרים "נוף עוצר נשימה" כשאנו פוחדים מאוד אנו מספרים ש"נעתקה נשימתנו" מפחד, וכשאנו מתרגשים מאוד אנו מפסיקים לנשום עד כדי התעלפות. למעשה, לא הנוף היפה עצר את נשימתנו, אלא דווקא הנסיון שלנו למתן את התפעלותנו מהנוף. לא הפחד עצמו הוא שגרם לנשימה להעתק, ההרגל והכוונה לא להרגיש את הפחד הם שעשו זאת. וגם ההתרגשות עצמה אינה גורמת להתעלפות, אבל המחשבה האומרת "לא אוכל לעמוד בהתרגשות הזו" גורמת לעצירת הנשימה עד להתעלפות.
אנשים החוסמים את רגשותיהם באופן קבוע, מבטאים זאת גם בדרך נשימתם. כיוון שבני אדם אינם יכולים לחיות ללא נשימה, הם ממשיכים לנשום, אולם הנשימה נעשית שטחית ורדודה יותר, או שהנשימה אינה רציפה אלא מופסקת מידי פעם למספר שניות. דרך נשימה כזו גורמת להחלשת הרגשות באופן קבוע ומסייעת לחסימת הרגשות. נזק נוסף של נשימה רדודה ומקוטעת הוא החלשת זרימת האנרגיה בגוף.

ב. חסימה רגשית בעזרת כיווץ שרירים

הדרך השניה לחסימת רגשות היא התכווצות שרירים מקומית או כללית. כיווץ השרירים מונע את ביטוי הרגשות הטבעי והבריא באופן מיידי, ויוצר מסיכה ואשליה של שליטה רגשית. בטווח הארוך, הכיווץ הזה חוסם את זרימת האנרגיה וזרימת הדם בגוף ויוצר בעיות בריאות קשות. את הדוגמא למצב זה אני מצטט מספרו המצוין של רפי רוזן "החוש השביעי והמציאות שמעבר" ממנו למדתי רבות על מנגנוני החסימה הגופנית- רגשית- אנרגטית:
"כאשר אני שומע סיפור עצוב ומרגש, מתעורר בתוכי גל של עצב. גל זה מנסה להביע את עצמו באמצעות בכי. אם אני נמצא בחברה בה אינני מוכן לחשוף את הצד הרך והרגיש באופיי, אני עוצר את הבכי. כאשר אני מצליח לעצור את הבכי אני מרגיש גוש בגרון. בשפה המדוברת אנו אומרים שהבכי נתקע לנו בגרון.
אם אבדוק את המקום בו אני מרגיש את הגוש באצבעותי, אמצא שהשרירים בו מכווצים ולחיצה עליהם גורמת לתחושת כאב. אם נבדוק את האזור שסביב הגוש… נמצא ריכוז אנרגטי חזק במיוחד. הפעולה הישירה של הגוש היא חסימת ההבעה הרגשית. ע"י חסימת ההבעה הרגשית יצרתי בגרוני חסימה רגשית, התכווצות שרירים, וריכוז או כיווץ של השדה האנרגטי. יצרתי חסימה שהיא בו- זמנית רגשית, גופנית ואנרגטית."
אפקט חזק יותר של חסימה רגשית נוצר כאשר מצרפים את עצירת הנשימה לכיווץ השרירים. דיכוי הרגש במקרה זה מהיר ויעיל יותר, וגם הנזק הבריאותי עמוק יותר.

קבוצות השרירים המועדים ביותר לכיווץ ככלי לחסימת רגשות הם שרירי הפנים, ובמיוחד מסביב לעיניים, שרירי הגרון והצוואר, שרירי העורף והכתפיים, שרירי הגב, הבטן והאגן.

ג. חשיבה כמחליפת רגשות (חסימה רגשית באמצעות חשיבת- יתר)

הדרך השלישית לחסימה רגשית היא "דרך הראש"- הפעלת המח והמחשבות באופן מופרז, על חשבון הרגשות. המחשבה היא כלי עבודה רב עוצמה של האדם. יש הטוענים שבה טמון מותר האדם על החיה. המחשבה אחראית לרוב ההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית, והיא הכרחית לקיומו של כל אדם בחברה המודרנית.
בכל פעם שמתגלה כלי יעיל ורב עוצמה, יש לבני אדם נטיה לנצל אותו ניצול יתר. כך קורה גם עם המחשבה: אנשים מוותרים על רגשותיהם, וחושבים מה עליהם לעשות בכל רגע נתון. הם אינם מדברים על רגשות אלא על מחשבות בלבד. הם בוחנים כל רגש בחינה תועלתנית- רציונלית, ואם הרגש אינו עומד במבחן השכלי הם מבטלים אותו, או מתעלמים ממנו. אם שואלים אותם מה הם מרגישים כלפי משהו או מישהו הם יענו: "אני חושב ש…" על השאלה "מה שלומך?" הם יענו: "אני חושב ש…" או "כמו כולם" או "כרגיל" או "בסדר". כמו שאומר האוהב שבר הלב בשירם הנפלא של שמרית אור ובועז שרעבי: "אצלי הכל בסדר/ ולא חשוב אם לא אמצא תשובה/ אצלי הכל בסדר/ היום כבר לא מתים מאהבה"
כמובן שחסימה זו משתלבת היטב עם שתי דרכי החסימה הרגשית הקודמות: עצירת נשימה וכיווץ שרירים. הדרכים הגופניות מנטרלות את עליית הרגשות, הדרך השכלית ממלאת את החלל שנותר במחשבות. אם בכל זאת מתרחש מאורע מיוחד והרגשות מאיימים לחזור ולהציף את האדם החסום, הוא ישתמש בכל הכלים יחד: הנשימה תעצר, השרירים יתכווצו, המח ימצא מייד הסברים מדוע אין כל טעם לפחד/ לכעוס/ להתרגש/ לאהוב/ להתייאש/ לקנא/ לקוות/ להרגיש, החברה התרבותית תתמוך בהסברים הרציונליים. אם הסימפטומים הרגשיים לא יחלפו מייד, האדם ייטול תרופות נגד חרדות ודיכאון, ו"סכנת הרגשות" תחלוף.

ד. חסימת רגשות באמצעות פעולה (פעולה כמחליפת רגשות)

פעולה ועבודה יכולות להביע רגשות, ובכלל להביא תועלת רבה. הבעיה מתחילה כשאנשים משתמשים בפעילות יתר ובשקיעה לתוך עבודתם ככלי לחסימת רגשות. אנשים רבים משעים את רגשותיהם למשך הזמן שהם פועלים ועובדים. רק כאשר הם מפסיקים לעבוד הם מתחילים להרגיש. אם רגשות עזים מציפים אותם הם יעבדו יותר שעות, וישקיעו את עצמם עוד יותר בעבודה, כדי לא להרגיש. כאשר יסתיימו בכל זאת שעות העבודה הארוכות, הם מחפשים מנגנונים נוספים לבריחה מרגשותיהם עד תחילת יום העבודה הבא.

הד"ר איגור, אחד מגיבורי ספרו הנפלא של פאולו קואלו "ורוניקה מחליטה למות" קורא לחסימת רגשות "מרירות". בקטע הבא הוא מסביר מה קורה למר הנפש ללא פעילות:
"מר הנפש הכרוני מבחין במחלתו רק פעם אחת בשבוע: ביום שבת אחר הצהריים. אז, כשאין לו עבודה או פעולות שגרתיות שיקלו את הסימפטומים, הוא מבחין שמשהו לא בסדר- שעות אחר הצהריים השלוות הן בעיניו גיהינום, הזמן לא זז והוא מרגיש אי נחת מתמדת.
אבל יום ראשון מגיע ומר הנפש שוכח מיד את הסימפטומים שלו, גם אם הוא מתלונן שאף פעם אין לו זמן לנוח ושסופי השבוע חולפים מהר מדי"
אחת הפעולות הנפוצות המשמשות לדכוי הרגשות היא אכילה. אכילה היא כמובן פעולה בריאה ביסודה, הכרחית לחיינו ואף מהנה ומרגשת. אולם ישנם אנשים אשר אוכלים באופן כפייתי, ללא קשר לתחושות רעב ושובע, וללא הנאה מן האוכל. אכילה כפייתית כזו מיועדת בדרך כלל לדכא רגשות שונים שעולים מבפנים. ככל שעולים יותר רגשות עזים, האכילה הכפייתית גוברת.

ה. חומרים חוסמים/ משככים רגשות: סיגריות, סמים, אלכוהול, ועוד

עישון סיגריה יכול להיות מהנה ומרגיע, אולם מעשנים רבים משתמשים בעישון גם כדי לדכא ולחסום את רגשותיהם. באופן דומה, גם שתיית משקאות חריפים ועישון סמים קלים יכולה להיות אמצעי להנאה, לרגיעה ולשחרור, אך מי שרגיל לצרוך חומרים אלו יכול להשתמש בהם גם כדי לא לחוש את רגשותיו במלואם. עישון ושתייה לצורך הקהיית הרגשות יוצר סכנות ונזקים בריאותיים רבים. מי שמפסיק לעשן או להשתכר נחשף מחדש לרגשותיו, ועליו להתבונן בהם וללמוד מחדש להתמודד איתם.

9. סיבות עיקריות לחסימת הרגשות

א. מסרים חברתיים ותרבותיים
"אמא אמרה לי: דני
ילדי הוא גיבור ונבון
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.
אינני בוכה אף פעם
אינני תינוק בכיין
אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות מעצמן"
מרים ילן שטקליס " דני גיבור"

החברה שבה אנו חיים מעריכה חשיבה רציונלית והתנהגות תרבותית, במקרים רבים "התנהגות תרבותית" סותרת הבעת רגשות זורמת וטבעית. המסרים החברתיים מועברים לילדים מגיל צעיר מאוד ע"י ההורים, מטפלות, מטפלים ובני משפחה. לדוגמא: הדודה באה לביקור, הילד בן השלוש חש דחיה (הדודה מגעילה אותו) אבל נדרש להתנהג בנימוס, לנשק את הדודה ולהגיד לה תודה על המתנה היפה (ספר שממש לא מעניין אותו). אם הוא יבטא את רגשות הדחיה שלו בחופשיות, הוא יקוטלג כ"ילד רע" ואולי אף ייענש. דוגמא נוספת: ילדה בת ארבע שזה עתה גילתה את העונג הטמון בחיכוך איבר המין שלה "נתפסת" ע"י אימה ומקבלת מסר – במכה, גערה, או אפילו במבט – שהתנהגות כזו אינה מקובלת עליה, ילדה זו תחוש כנראה אשמה על מיניותה, ותנסה להמנע בעתיד מאוננות או מרגשות מיניים אחרים.
גם ילדים מתבגרים המפגינים את רגשותיהם בפומבי מקבלים פעמים רבות יחס שלילי מן החברה הסובבת. ילדים (בעיקר בנים) הבוכים בפומבי ננזפים ונלעגים. לילדות (בעיקר בנות) מותר לבכות קצת יותר (לא הרבה יותר) אבל הן ננזפות על ביטוי גלוי של כעס, תוקפנות או מיניות.
לאנשים מבוגרים נותר טווח מאוד צר של רגשות ש"מותר" לבטא, וטווח עוד יותר צר של אופני ביטוי רגשי. כפי שכתבה לאה גולדברג בשירה: "עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על המילים, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על רגשות, עם השנים קשה מיום ליום חובת התבונה השותקת…"
לאנשים מבוגרים מותר להתאהב רק לפני הנישואים, אחרי החתונה מותר להפגין רגשות אהבה ומיניות, במידה, רק כלפי בן/ בת הזוג החוקיים. ביטוי כעס, תסכול או כאב ע"י צעקה נחשב לא נאה ולא תרבותי ואפילו צחוק בקול רם או פרץ שימחה מוחצן נתקל לא אחת בהשתקה, לגלוג או הרמת גבה.

ב. קונפליקט בין השכל והרגש ("רגשות לא הגיוניים")

גם כאשר ההורים והחברה אינם אוסרים על רגשות, יש ונוצרות חסימות רגשיות. כפי שציינתי קודם, השכל הוא אחד הכלים החשובים והחזקים של האנושות. השכל האנושי נוטה ליצור תבניות לוגיות – הגיוניות להבנת העולם. למרבית הצער, הרגשות אינם נוטים להתאים את עצמם לתבניות אלו. לרגשות יש הגיון משלהם, שונה מן הלוגיקה הרגילה.
במקרים שהרגשות שלנו מתנהגים אחרת ממה שהשכל מצפה מהם נוצרים קונפליקטים בין השכל והרגש. נוצר פיתוי לפתור קונפליקטים אלו בדרך של חסימה רגשית, בכלים שפורטו קודם (עצירת נשימה, כיווץ שרירים, חשיבת – יתר)
דוגמא: אישה מגלה שבנה הומוסקסואל. השכל שלה מקבל זאת. היא מבינה שזו נטיה מינית לגיטימית. אבל הרגש מתקומם. היא חשה שעולמה חרב עליה, עולים בה רגשות דחיה, גועל ואפילו שנאה. תגובה כזאת אופיינית לאנשים משכילים בני הדור שלי- ילידי שנות החמישים. בילדותנו לימדו אותנו שהומוסקסואליות היא סטיה, מחלה ופשע. בבגרותנו לימדו אותנו שזוהי נטיה מינית טבעית ולגיטימית. המח אולי קיבל את המסר החדש. הרגש עדיין מתנהג לפי התכנות מימי הילדות.
דוגמא נוספת: איש הנתקף פחד בכל פעם שהוא נכנס לשירותים או למעלית. הוא יכול להבין פחד גבהים כאשר הוא עומד חשוף בראש צוק, או פחד ממקום סגור כאשר חוטפים אכזריים כולאים אותו בחדר קטן, אך מוחו אינו מבין מדוע הוא מרגיש חרדה במעלית הבטוחה במקום העבודה, או בחדר השרותים המוכר בביתו.

ג. סתירות פנימיות בין הרגשות (פרדוקסים רגשיים)

הייתי אתמול בבית הדודה
אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה"
אמרתי "סליחה" ו"בבקשה"
שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?"
ואינני יודע כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: "את טיפשה!"
לאה גולדברג "הילד הרע"

לעיתים הסתירה הפנימית היא בין רגשות שונים המתעוררים בנו בעת ובעונה אחת. אנשים מסוימים גורמים לנו תחושות של משיכה ודחיה, אהבה ושנאה יחד. דברים שגורמים לנו סבל וכאב יכולים באופן מפתיע להיות מהנים ומענגים. מוות של אדם קרוב יכול להעלות בנו תחושות מנוגדות של עצב ושמחה, כובד והקלה. למי שאינו מוכן לכך, החוויה הזו יכולה להיות מאוד מוזרה ומבלבלת. תגובה אופיינית תהיה נסיון לבטל או להכחיש חלק מהרגשות (הרגשות שנראים באותו רגע לא הגיוניים) או לחסום את כל הרגשות ולנסות לפעול לפי המקובל כהגיוני.
נשים שעברו ניצול מיני בילדותן סיפרו לי על חוויותיהן. ילדה העוברת ניצול מיני (שאינו כרוך באלימות או בכפיה) מרגישה לעיתים קרובות רגשות סותרים. מצד אחד היא מרגישה הנאה מן המעשה במיני ואף אהבה כלפי המנצל. מצד שני היא חשה ש'משהו לא בסדר' היא מרגישה בושה ואשמה על שותפותה במעשה הסודי והאסור, ובמיוחד אשמה על שהיא נהנית ממנו. בנוסף היא מרגישה כעס ואף שנאה כלפי המנצל. תערובת הרגשות האלו נתפסת אצלה כמלאת סתירות ולכן מובילה להדחקה, עד כדי מחיקת הזיכרון הרלוונטי, ולחסימה רגשית. לא אחת מוביל ניצול מיני כזה לחסימה מוחלטת של היכולת לחוש רגשות מיניים או הנאה מינית.

ד. פחד מהצפה רגשית

חוויה רגשית יכולה להיות עזה מאוד. כאשר רגשות עזים עולים בנו אנו יכולים לחוות תופעות גופניות לא שגרתיות: תחושה של חום עז בפנים, בידיים או באברים אחרים, הרגשה של זרימה חזקה בכפות הידיים, או בצוואר, או בכל הגוף, רעידות לא רצוניות של הגוף, עפעוף לא נשלט בעיניים, נשימה מואצת. התופעות האלו, ההולכות ומתגברות ככל שהרגשות מתגברים, נתפסים לא אחת כמשהו מאיים. אנשים שאינם מורגלים בכך ואינם מוכנים מפרשים את התופעות האלו כאבדן שליטה, אבדן שפיות, שיגעון, הם מפחדים שההצפה הרגשית לא תסתיים אלא תטביע אותם. ואז, כתגובה נגדית, הם מנסים לעצור את ההצפה הזו בכל הכלים: כיווץ שרירים, עצירת נשימה, חשיבה רציונלית.
ההצפה הרגשית יכולה לקרות כתוצאה של כל רגש. גם רגשות שנחשבים חיוביים, כמו אהבה, שימחה ואושר יכולים לגרום לתחושה של הצפה, וגם רגשות שנחשבים שליליים. עוצמת הרגש היא הקובעת. פעמים רבות הצפה רגשית כוללת מגוון גדול של רגשות מעורבים ומתחלפים במהירות. מצב זה מכונה בשם סערת רגשות.
אני זוכר היטב את הפעמים הראשונות בהן הייתי עם בחורה לבד, בנסיבות אינטימיות. חשתי התרגשות עצומה, אהבה, משיכה, פחד, בושה ואשמה. ידי ורגלי התחילו לרעוד רעידות חזקות ובלתי נשלטות. כמובן שהתביישתי מאוד, ניסיתי בכל כוחי לעצור את הרעידות, או לפחות להסתיר אותן מבת זוגי, ללא הצלחה. בלית ברירה אמרתי לה שקר לי…
המעניין בדבר הוא, שכל התופעות המפחידות לכאורה, הן בעצם סימנים לשחרור אנרגטי, כפי שתוארו ע"י וילהלם רייך ותלמידיו. רייך עצמו תאר תופעות אלו כ"פורקן אורגסטי". האורגזמה המליאה עפ"י רייך כוללת גלים רכים של רעידות השוטפים את כל הגוף ומלווים בתחושה של הנמסות מתוקה, ערפול המודעות ופורקן כל המתחים בגוף. בהמשך התהליך, מתרחשת הרפיה עמוקה עד כדי הרדמות. רייך ניסה ללמד את מטופליו לשחרר חסימות ולעבור באופן יזום חווית שחרור אנרגטי הדומה לאורגזמה, גם ללא מגע מיני.
פעמים רבות ראיתי איך בטיפול בדמיון מודרך או בנשימה מודעת (ריברסינג) מתעוררות אצל המטופל תופעות לא נשלטות של רעידות, עפעוף או זרימה, המטופל, במקרים רבים רואה בתופעות אלו איום, ומנסה לעצור אותן. אין בכך צורך. אם מאפשרים לרעד להתגבר ולהמשיך, תוך נשימה רצופה והרפיה, מגיעם תוך מספר דקות לתחושה נפלאה של שחרור, הרפיה והקלה.

אישה אחת תארה לי מצבים חוזרים ונשנים של התקפי חרדה שהחלו שנים רבות קודם לכן, לאחר שבעלה נהרג באחת המלחמות. ההתקפים היו מלווים ברעידות בלתי נשלטות. הארועים הללו הסתיימו בדרך כלל בנטילת תרופות או באשפוז פסיכיאטרי קצר. הסברתי לה את מהות הרעידות על פי השקפתי, ועזרתי לה להתנסות בהתקף של רעידות תוך נשימות רצופות והרפיה. הבטחתי לה שהיא לא תשתגע ולא תמות אם תנסה זאת. התקף הרעידות חלף תוך מספר דקות, בהרגשה טובה ורגועה. בהמשך היא לימדה את בן זוגה הנוכחי ללוות אותה בתהליך הרגשי והגופני הזה, ומאז לא נזקקה יותר לתרופות או לאשפוזים.

איש אחר היגיע אלי בשנות הארבעים לחייו, לאחר שישב כמה שנים בכלא על עברות אלימות. כל שרירי גופו מכווצים בחוזקה. בתשובה לשאלתי הוא סיפר לי מדוע ומתי החל לכווץ כך את שריריו: בגיל 14 נשלח ללמוד בפנימיה. בכל פעם שנכנס לחדר האוכל התחילו ידיו לרעוד. הדרך היחידה שבה הוא הצליח לעצור את הרעידות היתה כיווץ השרירים בכל הגוף ובכל הכח. בהמשך חייו הופיעו הרעידות גם בארוחות ובמפגשים משפחתיים. הסברתי לו את השקפתי על הרעידות. אמרתי לו שחדר האוכל בפנימיה, בשעה שאוכלים בו מאות אנשים יחד הוא מקום טעון בהרבה מאוד אנרגיות. בהיותו אדם רגיש במיוחד, הגיב גופו ברעידות עזות. ניסיתי לשכנע אותו שאין כל רע ואין שום בושה ברעידות שהוא חווה, ועל כן אין שום צורך לנסות לבלום אותן בכח. הרשים אותי שאדם זה, שניסה לשלוט בעצמו בכל כוחו, ביצע בסופו של דבר מעשי אלימות שהביאו אותו למאסר! מן ההכרות איתו למדתי שחסימות רגשיות יכולות להוביל לא רק לכאבים ולמחלות, אלא גם לאלימות קשה.

ה. אהבות נכזבות ולבבות שבורים

"אצלי הכל בסדר…
היום כבר לא מתים מאהבה…"
שמרית אור "אצלי הכל בסדר"

בגיל הילדות או ההתבגרות אנשים רבים מתאהבים לראשונה. כשאדם מתאהב (אם רגשותיו טרם נחסמו) הלב מתרחב, הדם זורם בעוז, העולם כולו נראה יפה להפליא- ובמיוחד האהוב (או האהובה), איתו אנו רוצים להיות כל יום וכל רגע, מעתה ועד עולם. כדי שרצונות אלו יתממשו, צריך ששני הצדדים המעורבים ירגישו משהו דומה. כידוע, זה לא תמיד קורה. אך גם כשקורה הנס, ושני אנשים מתאהבים זה בזו בו זמנית- האושר הנצחי אינו מובטח. האהבה, כמו כל רגש אחר, זורמת הלאה, מופיעים רגשות אחרים. מופיעים גם שיקולים שכליים, חברתיים, דתיים שמתערבים בתהליך ההחלטה: עם מי מותר, רצוי וצריך להיות, את מי מותר ואת מי אסור לאהוב, מה מותר ומה אסור לעשות עם מי שאוהבים… בסופו של דבר, ברוב המקרים אחד האוהבים לפחות נשאר מאוכזב. אהבתו לא זכתה למימוש, או זכתה למימוש קצר מידי. האוהב נשאר עם לב שבור, וזה כואב. כואב מאוד.
האוהב שנשאר שבור לב מחליט לפעמים לוותר על האהבה, הוא מאבד את האמון באהבה ובעולם כולו. העולם שחייך אליו בשלל גוונים בזמן ההתאהבות נראה עכשיו קודר וזועף. זו אמנם הרגשה זמנית שיכולה לחלוף ולזרום הלאה, אבל האוהב שבור הלב אינו יודע זאת, ולכן הוא יכול להחליט לא להתאהב יותר. היא, או הוא יחכו להזדמנות לפגוש אדם אחר שנראה מתאים על פי מוצאו, גילו, מעמדו החברתי והכלכלי, שנראה טוב ומשדר יציבות. הם יצאו זמן מה, יכירו את המשפחות, יתנשקו וישכבו, יתחתנו ויקימו משפחה. בלי אהבה.

ו. אשמה על רגשות

רגש האשמה הוא אחד הרגשות החזקים שלנו. בנוסף לעוצמתו הטבעית של רגש זה, הוא מחוזק ע"י שרשרת של מוסדות חברתיים, הורים, מורים, אנשי דת ומוסר. במקורו הבריא, רגש זה מיועד לעזור לנו להיות מוסריים יותר, ולפגוע פחות בעצמנו ובזולתנו. אך השימוש הגובר ברגש זה יצר עיוותים רבים. כך למשל אנו לומדים מגיל צעיר ביותר לחוש אשמה על כעס ורגשות תוקפניים שונים (גם אם לא פעלנו לפיהם), על מיניות, תשוקה ואהבה (גם כשאלה אינן מזיקות לאיש), על היותנו אגואיסטים ואגוצנטרים. אנו לומדים לחוש אשמה על כל הרגשות האלו, ועוד, אף שכל אלו רגשות טבעיים ובריאים לחלוטין.
אחת התוצאות של האשמה על הרגשות, היא נסיון להדחיק או לחסום את הרגשות שהם עילת רגשות האשמה. תוצאה אפשרית נוספת היא הענשה עצמית, המיועדת לכפר על החטא הנורא ולבטל את רגש האשמה. גם זו כמובן דרך הרסנית ולא בריאה.

10. אפקט הדומינו

כאשר אנו חוסמים רגש אחד, אנו גורמים מבלי משים לתגובת שרשרת ארוכת טווח. מכיוון שכל הרגשות נמצאים בגופנו, ומכיוון שכל הרגשות נמצאים באופן טבעי בזרימה מתמדת, אפשר לדמות את כל הרגשות שלנו כשרשרת ארוכה של רגשות שאנו חווים מלידה ועד סוף חיינו: רגש מוליך לרגש, מתחלף לרגש אחר, משתנה לרגש הבא וכן הלאה. כאשר אנו חוסמים או מבטלים רגש אחד, זרימת הרגשות כולה נפגעת. בהדרגה מתרחש תהליך שאני קורא לו אפקט הדומינו: חסימה או החלשות של רגשות רבים. אנחנו מנסים להעלים רגש אחד לדוגמא: כעס או אשמה, אך אין לנו יכולת לשלוט בכך שרק הרגש המסויים הזה יעלם, עם חלוף הזמן אנו נאבד את היכולת לחוות רגשות אחרים, שלא חפצנו לחסום, כגון: שמחה, אהבה, התלהבות.
תהליך ההעלמות של הרגשות אינו מודע ונמשך זמן רב, לפעמים שנים ואפילו עשרות שנים. לכן, כאשר אנו מוצאים את עצמנו בסוף התהליך חסומים רגשית, איננו מבינים איך זה קרה.

11. הבשורה הטובה: תהליך החסימה הוא הפיך

אפשר לשחרר רגשות חסומים, להתחבר מחדש לרגשות שאבדו ולשחזר את "אפקט הדומינו" בכיוון ההפוך. תהליך זה יוצר הבראה. הבראה רגשית שמובילה גם להבראה שלמחלות גופניות.
שחרור הרגשות החסומים יכול להעשות באותם כלים עצמם שבהם השתמשנו בכדי להעלים אותם: נשימה, שרירים, מודעות ומחשבה. עכשיו נשתמש בכלים אלו בכיוון ההפוך: במקום לעצור את הנשימה, או לרדד אותה, נתחיל לנשום נשימות רצופות ועמוקות. במקום לכווץ שרירים, נלמד להרפות. במקום להשתמש בשכל ובמחשבה כדי לאסור על עצמנו רגשות שונים, נשתמש במודעות כדי להתיר לעצמנו להרגיש ולחוות.
כלי נוסף שיכול לעזור בפתיחת החסימות הרגשיות ובהתחברות מחדש לרגשות היא האמנות.
האמנויות השונות: ציור, פיסול, שירה ונגינה, ספרות, מחול, תאטרון וקולנוע, עוסקות ברגשות ומבטאות אותם בצורה עשירה ומגוונת. לכן, כאשר אנחנו עוסקים באמנות, אם כיוצרים ואם כצרכנים (צופים, מאזינים, קוראים), אנו יכולים להתחבר לרגשותינו ולזרימת הרגשות הטבעית שלנו. כמובן שאם ניצור או נצרוך אמנות בלי ערוב של רגשות, באופן טכני ושכלי בלבד, זה לא יעזור.
החוויה של פתיחת החסימות הרגשיות היא חזקה ונפלאה. אנשים המשתחררים מחסימות רגשיות מסוגלים לחוות רגשות שנמנעו מהם שנים או עשרות שנים. אפילו התחושות הגופניות הבסיסיות ביותר משתנות ומתחדדות פתאום: המגע מרגיש חזק ומחשמל, הרחות עזים וחריפים, הטעמים ברורים ומענגים, הצבעים נעשים יותר חדים, והשקוף יותר צלול.

12. בקתת הרגשות

כלי נוסף, חשוב ורב עוצמה שיכול לחבר אותנו לרגשותינו, לפתוח ולרפא חסימות רגשיות, הוא הדמיון המודרך. הדמיון המודרך משלב נשימה, הרפיה, והפעלה של הדמיון. כדי לרפא חסימות רגשיות פיתחתי תרגיל שנקרא בקתת הרגשות. בתחילה השתמשתי בו בעצמי, אחר כך התחלתי להנחות אחרים בעזרת תרגיל זה, ואף הקלטתי אותו על דיסק.
התהליך נפתח במודעות לנשימה, הנשימות העמוקות והרגועות מלוות את כל התהליך. בהמשך, אני עושה הרפיה לכל השרירים בגוף, הרפיה שאף היא נשמרת לכל משך התהליך.
ואז מדמיין נוף כל -שהוא, ובתוך הנוף בית קטן שהוא בקתת הרגשות שלי. הנוף והבקתה מהווים מקום בטוח ומנותק מהמציאות הרגילה שלי, שם אני יכול לחוות ולבטא בחופשיות את רגשותיי, אותם רגשות שאני חושש לחוות ולבטא במציאות החיים הרגילה שלי.
בתוך בקתת הרגשות אני יכול לחוש, לחוות, להרגיש ולבטא כל רגש בעולם. אני יכול לחוות את זרימת הרגשות הטבעית, אני יכול להתבונן ברגשותיי, להכיר אותם, לקבל אותם בלי שיפוטיות, ביקורת וניתוח. מכיוון שהתהליך כולו נעשה בתוך הרפיה ונשימות עמוקות ורצופות, לא נוצרים המנגנונים הרגילים של חסימת הרגשות. כל רגש שמופיע מקבל הזדמנות לגדול ולהתפשט בכל הגוף. אני מתבונן בו, ומרגיש את קיומו בתוך הגוף שלי, את ביטויו הגופני, אחר כך אני יכול לדמיין את הדרכים השונות לבטא רגש זה. כיוון שהכל מתבצע בדמיון, ובדמיון הכל מותר, אני יכול לדמיין גם דברים שבמציאות לא אוכל לבצע. אני יכול לקפוץ מראש צוקים, לשרוף יערות, לנפץ חפצים ולהרביץ לאנשים. בדמיון כל זה מותר, ואפילו אפשר להנות מכך. כל רגש שעולה מקבל שתיים עד שלוש דקות, בסופן הוא נרגע ומפנה מקום לרגש אחר. מדהים לראות ולחוות כיצד כל רגש, ואפילו העז והכואב ביותר, חולף בתוך מספר דקות באופן טבעי, אם רק אני מצליח להתבונן בו תוך הרפיה ונשימות עמוקות ורצופות.
לקראת סופו של התהליך אני מתחבר לאהבה ולשלווה. אלו רגשות שנעים לחוות אותם לקראת הפרידה מבקתת הרגשות והחזרה למציאות. אני יכול להרגיש אהבה לעצמי, לאהבה לאנשים הקרובים לי, לאהבה לאנושות כולה, לעולם כולו, לאלוהים, ושוב אהבה לעצמי. עם תחושת האהבה השלווה הזו אני נפרד מבקתת הרגשות שלי, וחוזר למציאות.
התהליך כולו נמשך כחצי שעה. ההרגשה בתום הדמיון המודרך בדרך כלל רגועה ושלווה. מועקות ותחושות חסימה משתחררות.,

13. רשימת רגשות מלאה בסדר א"ב

 

י